<h1>תוספות חכמי אנגליה על עבודה זרה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן אסור לשאת ולתת. פי' למכור ולקנות, דאי שאלה והלואה הא קתני, ופר"ש משום דאזיל ומודה ועובר הישר'[אל] משום [שמות כ"ג] לא ישמע על פיך, ואם מכר לו בהמה הוא מקריבה [לע"ז] ועובר הישר'[אל] משום [ויקרא י"ט] לפני עור לא תתן מכשול דבני נח מוזהר על [ע"ז].
<h2>דף ב:</h2>
מאי טעמא. נכנס המלך תחלה לדין, בשלמ' לדבר שהוא כבוד דין הוא שיכנס (כבוד דין) תחלה, אלא לדין שהוא פורענות מאי טעמא נכנס תחלה. מיקמי דליפוש חרון אף. פי' ואי באחרונה שמא יכעוס עליו, וק' מה לנו אם יכעוס על הרשעים, וי"ל דקאי זה על לעשות משפט עבדו. כל מלכי [רומי] נקראו קיסר על שם מלך ראשו' היה נקרץ ממעי אמו, כלומ' קרעו ממעי אמו והוציאוהו ונעשה קיסר. אינהו סתור מקדשין. טיטוס מלך [רומי] חרוב בית המקדש. ומאי שנא הני דלא קא חשיב. פי' מאי דמלך [רומי] ומלך פרס היו חשובים ממלך ישמעאל ומשאר מלכים דאמר' דהחשובים עיל ברישא, ומשני הני מלכים [רומי] ופרס ימשוך מלכותייהו עד דאתי מלך משיח ולכך היו חשובים. הראשונות ישמיע'[ונו]. פי' ז' מצות ראשונים משמיעים אותנו שאפילו קבלתם התורה לא תקיימוה, דז' מצות שקבלתם היכן כו'.
<h2>דף ג.</h2>
שמים וארץ נוגעים. וק' הלא חזינן דקיימים הם א"כ מסתמא קיימו התורה ואמאי נוגעים בעדות, י"ל הא דהעידו שמים וארץ עדים היינו מן הקבלה ולא [שקיימוהו]. (יום הששי). הוסף ה' לומ' שהתנה עמהם על מנת שיקבלו ה' חומשי תורה, והיינו ה' הששי.
<h2>דף ג:</h2>
מצטער פטור מן הסוכה. פי' א"כ אמאי יכעוס על האומות יותר מישר'[אל] ישר'[אל] נמי אינם יושבים בסוכות. אומ' להם על מה באתם. פי' הגוים יאמ'[רו] לגוג מגוג. אלפי שנאן. כך שמם. אלפי שאינם. ב' אלפים מעשרים אלף די"ח אלף עולמות הן שברא, והא דאמ'[רינן] [עוקצים פ"ג מי"ב] להנחיל אוהבי י"ש כו', ההוא לעתיד לבא אבל הני איברו כבר. ובלילה שירה עמי תפילה לא' חיי. פי' כשם שנוהגין המלאכים לומ' שירה עמו כן נוהגין אנן למטה שירה, ואף דוד כו', עיין בפר"ש. הכל בידי שמים חוץ מציני' פחים. וק' והא אמ'[רינן] [ברכות ל"ג ע"ב] הכל ב"ש חוץ מיראת שמי', י"ל ה"פ הכל בידי שמים מדברים רעים.
<h2>דף ד.</h2>
וִיצַאתֶם ופַשְתֶים. במגני שלהם. תרגו' של מה (רבו) [נורא] מעשיך מה דחילא מגנא דידך, זכרון מעשיך. אשתבח להו ר' אבהו [למיני]. ר' אבהו חצרן היה והיה שכיח עם [המינים].
<h2>דף ד:</h2>
דעת בהמתו לא הוה ידע. וק' נביאים נמי לא הוו ידעי, י"ל דלא ידע דכיון (שהבהמתו) [שהכה בהמתו] מתוכחת כנגדו שסופה לומ' לו דבר גנאי. בעדנא דחזאה. פי' שראוהו השרים שבאו אחרי בלעם. לרטיבא שדאי. פי' לרעותה. רגע כמימריה. פי' שיכול לומ' רגע. לא ליצלי איניש צלותא דמוספי. וק' יתפלל שעה ראשונה ושני' שאינו כועס עד שלישית שמלכי מזרח ומערב עומדים, יש לו' כיון שכעסו אחר כך איכא סכנה. וטורפות. אישק"קירא בלע"ז.
<h2>דף ה.</h2>
קשורה בו ככלב. פי' שנזקק לכלבתא. (ו)מה עצמו ראשיהם. לשו'[ן] מניין. (פרשה) [פרשת] יבמות. וק' אמאי לא פריך מקרא דאשה כי תזרי'[ע] וילדה זכר [ויקרא י"ב]. שכבר נגזרה גזירה. כי עפר אתה ואל עפר תשוב [בראשית ג']. מי הוי אלא שירדו מנכסייהו. דליכא למימ' שנתעוורו דהא כת' [במדבר ט"ז] העיני האנשים ההם תנקר, וליכא למימ' שנצטרעו דהא יתבי בתוך הקהל, וגם לא חשוכי בנים שנ' [שם] ונשיהם ובניהם וטפם. כפויי טובה. לשו'[ן] כופה קערה, כלומ' שכופה ומכסה הטובה (שעושין) [שעושה] להן הקדוש ב"ה. היה להם לומ' תן. תימא למה היה כועס עליה' שלא אמ'[רו] תן שהרי לא [נזכר] משה עצמו ולא אסיק דעתיה עד סוף מ' שנים כדמפ' לקמן, ועו' ק' מאי קאמ' והא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, י"ל מ"מ סייעתא דשמיא כדאמ' [להלן נ"ה ע"א] בא לטהר מסייעין לו.
<h2>דף ה:</h2>
משלחי רגל השור והחמור. יצר מסור בידו. [ומי בעינן כולי האי] דחישינ' שמא קנה האי גוי הבהמה לצורך יום איד ג' ימים קודם. ערב י"ט האחרון של חג. אבל לא קאמ' ערב י"ט הראשו' של חג, [ש]לא היה לו פנאי לפי שעוסקין בלולב ואתרוג. הכא דלהקרבה בע[י]נן ג' יומי. פי' לבדוק שלא יהא בו מום. אנן דשכיחי [מומין] דפסלי [אפילו ב]דוקין שבעין. דכת' [ויקרא כ"א] או גבן או דק, פרש"י דומיא דקורבנות שהקריבו אבותינו אומות העולם אוסרין לע"ז, וק' הלשון דהא אנן פוסלין דוקין שבעין ואינהו לא פסלי אלא מחוסר אבר וא"כ לא הוי דומיא, לכך נרא' להגיה הפירוש(י) שהקריבו אבותיהם. אמרה תורה הבא בהמה לקרבן שחיין כו'. ואע"ג דבבהמה טמאה נמי כת' מכל החי, לא חלקה התורה.
<h2>דף ו.</h2>
ודילמ' נח גופיה ט"ה. תימ' הלא חי הרבה שנים, וכוליה שמעת' כמ"ד טריפה אינה חייה מדקא פריך והא מיבעי ליה למעוטי טריפה, ויש לומ' דכי פריך ודילמ' נח גופיה כו' פי' היכי הוה ידע נח מדאמ' ליה הק'[ב"ה] אתך שלא היה לו להביא טריפה שמא הוא טריפה באותה שעה, ואע"ג דאיגלאי מיל'[תא] למפרע שלא היה טריפה כיון שחי הרבה שנים, מיהו כאן דבההיא שעת' לא הוה ידע דיחיה כל כך, מנא ידע דלא היה טריפה. י' ימים היה ליה. פי' אמאי תני ג' ימים לפני אידהן אדרבה י' ימים הוו, דהא קלנדא הוו ח' ימים ומתניתין מפרש ואלו הן אידהן דלפניהן אסור לשאת ולתת קלנדא וסטרנויריא כו' והן ח' ימים, א"כ הוו להו י' ימים ח' ימים מן האיד וב' ימים לפני, (דג' ימים דמתניתין היו לבד מן האיד), ואי ס"ד דהן ואידהן קאמ' היינו י' ימים.
<h2>דף ו:</h2>
לא יושיט אדם כוס יין לנזיר. בנזיר גרגרן, דאי מיירי בכל הנזירים א"כ לא יושיט אדם לחבירו חלב בשביל שאסור, וכמ'[ו] כן אדם אם גרגרן הוא לאכל חלב אסור להושיט לו. אביי אמ' גזיר' לפרוע אטו לפורען. וקש' היאך אמ'[ר] דמשום גזירה היא הא אמ'[רינן] במתנית' טעמ' משום דאזיל ומודה דאמ'[רו] לו אע"פ שמח הוא לאחר זמן, וי"ל ה"פ אמ'[רו] לו אע"פ שמצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן וכיון שמצר עכשיו אע"פ ששמח הוא לאחר זמן לא אזיל ומ'[ודה] לקפלו. אפיליר בלע'[ז].
<h2>דף ז.</h2>
אהדריה רב יוסף לאפיה. פי' דרך כעס. בדברי תורה. כגון תרומה וטריפה. בדברי סופרים. כגון תרומת חוצה לארץ.
<h2>דף ז:</h2>
מוכרין להם סוס זכר. בכל ימות השנה מיירי, פר"ש משום נסיוני, פי' שמנסה הגוי הסוס בשבת אם (הועיל) [מועיל], וחשוב הישר'[אל] מחמר אחרי', והכא מילת' דלא שכיח' לא גזרו, ודווקא סוס זכר מוכרין אבל לא נקיבות דחיישינן לרביעה. כסליחא. פאטא בלע"ז. השבת. אניי"ש שמשי'[מים] בקדירה. גברא רבא אתאי. כך מהדר ליה אביי, כלומ' אדם גדול אתא ממדי דהיינו נחום המדי וכל מילת' דאמ'[ר] אתם אומ'[רים] נשתקע הדבר למה אמרתם כך מאדם גדול, הלא איכא חדא דעבדינן כוותיה, בהאי דרבנן אמ'[רו] הדבר וכוותייהו עבדינן ולא כוותיה. שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל. צרכי צבור דווקא אבל לא צרכי יחיד אלא בי"ח תפילו' דומיא דברכת השנים וברכת החולי'.
<h2>דף ח.</h2>
שקרניו קודמות לפרסותיו. בהמות יצאו מן הארץ כעין צמחים ושאר עשבים דכת' [בראשית א'] (ו)תוצא הארץ נפש חי(י)ה למינה כעין דכת' בעשבים [שם] ותוצא הארץ דשא, אבל אדם ברא ממש בבריאה. משור פר. פי' שור בן יומו קרוי שור ופר בן שנה קרוי פר, ולפי שהיה גדול בן יומו כפר בן שנה קרוי פר. מקרן כת'. פי' יטב מאותו שור שנקרא קרן. אמ' רב מתנה רומי עשתה קלנדא. לשו'[ן] בעיא, הא וודאי רומי עשתה קלנדא, עד תניא כוותיה דר' יוחנן וסטרנוריא כו'. סיפ' דברית' הוא. למעוטי משועבדות לו ש"מ. ותימא היכא פשיט' ליה מהכא דהוה ליה למימר שאני איד של יחיד, דכי היכי דאשכחן קולא ביה דאינו אסו' אלא יום ואלו של רבים לפניו אסור, הכי נמי לעניין משועבדים, אע"ג דהכא מתרץ, דילמא גבי איד של רבי' דהיינו קלנדא הוו אסורים.
<h2>דף ח:</h2>
קלפטרא מלכא. מלך מצרים היה, ואלכסנדרי שמו. לעיל, מרגלית. אינה חשובה כאבן טוב לפי שהיא רגילה אצל רוכלים, ועל שם כך נקר' מרגלית. גזרו טומ'[אה] על ארץ העמים. נראה לר' כדי שלא ירגילו לצאת חוצה לארץ גזרו כן. ועל כלי זכוכית. הואיל ותחלת ברייתו מן החול ודמי לכלי חרס. לומר שלא דנו. להודי'[ע] אל העולם שלא ידונו עוד דיני קנסו'. בין שני הרים גדולים. כדי שיתכנסו. בין שני עיירות. שלא להבין באיזה עיר היה הסמיכה. בין שני תחומי שבת. שלא ידעו באיזה תחו' היה הסמיכה. דחזו דהוו נפישי רוצחים ולא יכלו למידן. כדאיתא במסכת [מכות, ז' ע"א], סנהדרין ההורגת אחת לע' שנה נקראת חבלני'.
<h2>דף ט.</h2>
אי טעי תנא ולא ידע פרטי. פי' פרטי הוו כמה חשבון הנפרט שאינו שלם ולא בא לכלל מאות, כמו [ב"ק קי"ז ע"א] פרוטי שפוותיה, וכמ' [בכורות נ' ע"א] לפרוטרוט, וכן לומ' פרט. נשייליה לספרא כו'. ע"כ מיירי שהסופר או' יש לי י' שנים של יון של ד' מאות ואז ימנה התנא ל', והוא הדין דמצי למימר ליבצרו תמנן ובכל אחד, פי' דכי ישאל התנא לסופר כמה יש לך מפרט (מן החודש) יתר על הכלל שיש לך אחר חורבן של מלכות יון, והסופר יאמ' יש לי י' אחר חורבן, והתנא יפחות הפר' מן הכלל שיש לסופ' אחר חורבן (דכללי הוי לאחר חורבן לתנ') דכללי הוי לאחר חורבן ד' מאות וד' [מאות] יש לו ייתיר, ותפחות הפ' ונשאר ל' לאחר חורבן לתנא, וא"כ הכל חשבון אחד הוא, אבל חשבון זה ארוך יותר כי הוא ממעט הפ' של (ש"ג) [ש"פ] שהיה מן מלכות יון עד לאחר חורבן, ולפיכ' מניין זה יותר ארוך. אילימא ממתן תור' עד השתא. פי' עד שנה שנאמרה בריתא זאת נשלם (בריתא) ד' אלפים מבריאת עול', כל כך ליכא דהא בציר תמ"ח שנים, שהרי מבריאת [עולם] עד מתן תורה איכ' ב' אלפים ותמ"ח, כשתחשוב הדורות שבנתים ודור כל אחד עד שנולד בנו ומשנולד בנו תחשוב שנות בנו, א"כ תמצא מבריאת עולם משנברא אדם עד נח אלף ונ"ו שנים, ומנח עד שם בנו תק"ב שנה הרי לך תרנ"ח שנים עד שם, ול"ה שנים עד שלח הרי תרצ"ג, ול' שני' עד עבר ול"ד שנים עד פלג הרי ז' מאו' ונ"ז, ול' שנים עד רעו ול"ב עד שרוג ול' עד נחור הרי ח' מאות ומ"ט, וכ"ט עד תרח וע' עד אברהם הרי לך תת"ק מ"ח, וק' עד יצחק הרי לך אלפים ומ"ח וד' מאות מיצחק עד מתן תורה, כיצד ס' עד יעקב וכשירד יעקב במצרים היה לו ק"ל שנים הרי מאתים בציר עשר, וישר'[אל] היו במצרים ר"י שנים הרי תמ"ח שנים על (ד') [ב'] אלפים עד שניתנת תורה שמיד אחר שיצאו ממצרים נתנה, א"כ אותן תמ"ח חסירין משנתנה תורה עד שילו'[ם] ד' אלפים לבריאת עולם ולית' כי אם אלף ותקנ"ב. ל"ג ועוד, דהא קשיא אחת היא. ולכך מתחיל התם ב' אלפים של תורה לפי שהתרגום הוי אשתעבדו לאוריתא. אלא מן הנפש אשר עשו בחרן. תמנה מהתם הב' אלפים של תור' ומסיימין עד קע"ב לאחר חורבן, כיצד מן הנפשות אשר עשו בחרן עד מתן תורה איכ' תמ"ח שנים, כיצד מ"ח עד יצחק וד' מאות מיצחק עד מתן תורה כדפירש', וממתן תורה דהיינו יציאת מצרים עד שנבנית הבית היה ד' מאות ופ' שנים כדכת' [מ"א ו'] ויהי בשמנים [שנה] וד' מאות שנה וגו' הרי תתקכ"ח, ד' מאות וי' היתה בית ראשו' קיימת וע' שנים מגלות דבבבל הרי י"ג מאות ופ' שנים וכ"ח, וד' מאות וכ' שנים שהיה בית האחרון הרי י"ח מאו' שנה וכ"ח, א"כ חסירין קע"ב מב' אלפים, והיינו קע"ב לאחר חורבן נשלמו ב' אלפים מואת הנפש [אשר] עשו בחרן.
<h2>דף ט:</h2>
האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע. קאי למניין (בתר) [סדר] שמיטות שהיו ישר' מונין והולכין בזמן הבית. לא ידע כמה שני בשבוע. פי' דעתו לידע באי'[זה] שנה בשמטה קאי, ימנה כל היובלים מבריאת עולם, ושנה שבו היה החורבן יוסף וימנה אותה עם שנים שלאחר חורבן עם שמטה לפי שבשמינית נחרב' והיא תחלת השמטה הבאה, אכן לעניין שאר המניין ימנה שנת החורבן עם השנים שלפני החורבן לפי שלסוף השנ' בט' באב נחרבה. נטפי חדא שתא. וקש' מאי וניטפי חד שתא, דלא בא להוסי' על מניין הסופר כמ'[ו] האחרות ונטפי דלעיל, ע"כ, כלומ' כשימנה מתחיל משנה של חורבן לא ימנה שתא דחור' בהדי שנין דלאחר חורבן אלא בהני שני דעברו וקם ביתא, דהא במוצאי שביעית דהיינו בשנת שמינית ובמוצאי שבת ובט' באב נחרבה הבית, ורובא נפק ליה בט' באב דשתא מתח[ל]ת בתשרי, א"כ שנה [שלפני השנה] שבה נחרב הבית היתה שנה אחרונה של שמיטה שעברה, א"כ שתא דחורבן התחיל שמיטה למנות ממנה, ולפי שרו'[ב] השנה נפקא בט' באב צריך להוסיף שנה אחת משני דחורבן על שנים דלאחר חורבן, ומכל ז' שנים, ואז נחשו' כללי דהיינו המאות ביובלות, שני יובלי לק' שנים, ונשקל מכל מאה ב' לפי שמ"ט שני' כלים שביעיות, א"כ לכל (שמיטה) [יובל] יש שנה יות', ונשדי מפריטי היתי' על המאות ונחשוב לפרטי משבוע והיינו כר' יהודה [ר"ה ט' ע"א] דאמ' שנת נ' עולה לכאן ולכאן, עולה היא שנת היובל והיא תחלת שמיטה הבאה ונימנית לראש היובל הבא, הילכך ז' שמיטות הוו מ"ט שנים, נמצ' ב' [ב]מאה הוו יתירים ולכך נשדי אפריטי, דלרבנן דאמ' אין עולה לכאן ולכאן א"כ שנת נ' הוי שנת היובל ושנה אחריו מתחיל יובל הבא נמצא השנה מיתוספת לכל יובל ויובל לרבנן, כלומר שיובל הוי נ' שנה שלימים לרבנן ואין כאן ייתור לרבנן, שלכל [יובל] יש לו שנה ואותו שנה מן היובל, ופר' בערכין [י"ב ע"ב] היאך אמרת דבמוצאי שביעית נחרבה בית שני היינו בשנ' שמינית הא נחרבה בשנה השביעי' מן השמיטה ולא בשמינית לר' יהודה, דמכדי בית שיני קיימ' (ת"ק) [ת"כ] שנים וכי שקלת מכל מאה ב' היינו שמנה לד' מאות המיותרים על היובל, ועתה תשקול הח' ושדי אעשרים דפרטי על שנתקיימה הבית (בראשונה) [בשניה] הרי כ"ח, כ"א שנים הוי ג' שמיטות ועוד ז' הרי ד' שמיטות, אלמא דבשנה שביעית אחרוב ולא במוצאי דמשמ' בשנה ראשונה של שמיטה דהיינו בשנה שמינית, ומשני התם דשש שנים הראשונים לא קדשו שמיטו' עד דסליק עזרא (לבבל) [מבבל] וקדש, הילכך איחרוב בית בכ"ב מן היובל היינו ג' שמיטות כ"א (יום) [שנים] ושנה אחריה דהיינו שנה ראשונה של שמיטה הבאה אחרוב, אלמא אחריב בית שיני לר' יהודה במוצאי שביעית דהיינו בתחלת שנה שמינית. כלל[י] (בשבוע) [ביובלי]. כלומ' ימנה כמה מאות יש מבריא(ו)ת עולם וכל מאה ב' יובלים. איכ' בינייהו תלת שנין.
<h2>דף י.</h2>
שית שנין יתירא. סתם הוה כתו' ביה בשנת המאות ושש לוה פלוני מפלוני ולא כת' בו מלכות, (א"כ) [דאל"כ] מאי פריך בתרי דילמ' ליציאת מצרים מנינן הא כת' ביה בהדיא מלכות יון. ספרא דווקנא. סופר דייקן. דק. השגיח, השגיח [תהלים ל"ג] מתרגמ' (ו)אודיק. למלכי ישר'[אל] מניסן מנינן. דליציאת מצרים מנינן וישר' יצאו בניסן. ל"ג ועוד דהא קשיא אחת היא. פסק, שאם לא כתב בתוך הכתובה רק הפרט אין פסולה וכן בשטר. גינוסא. בלשון אשכנז קורין לשמחה גינוסא. והתניא יום גינוסא ויום הלידה. ריב"ן גריס והתנן. טבריא קלניא. מקום תלמידי חכמי', ומתוך שהיה אוהבו היה מבקש אוהבו שלא יתנו מס. אייתי ר' גברא והרכיבהו. משל הוא, כלומ' כך עשה, המלך בנך תחלה ואחר כך אמור לבנך שיעשה טבריא קלניא.
<h2>דף י:</h2>
גרגירא. גר לשו' ניאוף וזנות, כדמתרגמ' [ויקרא כ'] הנואף והנואפת גיורא וגיורתא. שדר ליה כרתי. פי' בתמיה. כרתי. קש' הלא היה לו בן, י"ל זה היה קודם. שלח לי' חסא. וק' א"כ חזר בו, [י"ל] שבראשונה שלח לו כוסברתא פי' כסה הבת ולא תגלה המעשה. דהבא פריכא. תוייל"א בלע'. ליהוו לברך בתרך. פיר' אם אתה [לא] צריך להם תניחם לבניך אחריך שיתנ[ו]ם לבניי אחריי [שאם] גוזרין עליהם יתנו ממון ו[י]בטלום. ודאתו מינייהו. וגם הבאים מבניך, ניפוק עלייהו. יוצאים (תי') הוצאות על סמך אות' ממון. הוה מייתי תרי עבדי בהדי. פי' לצאת כשהיה מהלך וכשהיה חוזר, כשהיה מעייל לילך לבית ר' היו שניהם עמו, הגיע לצאת מן המערה אמ' לאחד מהן המתן לי פה ואני וחבירך נלך למקו' אחר והיו שניהם הולכים עד פתחו של ר' והיה הורגו לשם כדי שלא יאמר לחבירו שהוא נכנס לבית ר' וחבירו חוזר ואומ' לאנשי ביתו, וכשהיה יוצא מבית ר' היה ר' מטייל עד פתח המערה מקום שהניח עבדו וחוזר היה ר' לביתו, ואנטונינוס ועבדו היו חוזרין לביתן, הגיע לפתח ביתו הורגו לשם כדי שלא יאמר לאנשי ביתו פתח המערה, ונהי דבחד סגי ליה בכי האי גונא, מוליכו עד פתחו של ר' ואוסרו בבית הסוהר שלא יחזו' לבני ביתו ולכ[ש]יוצא מבית ר' מוציאו מבית הסוהר ומוליכו עמו, אלא היה ירא שמא יצווח ויודע, או כשיחזור עמו יברח ממנו וילך לבני ביתו ויאמ'. אין זה ילוד אשה. פי' מלאך הוא ולא ילשינך. מי מצית למיקטלינהו לכולהו. דמקצת' במלכו' אחרת. דקרו ליה מלכותא קטיעתא. מלכות חסר, שבכל מלכות יש יהודים (לכרך) [מלבדך]. נפל על רישיה דערלתא וקטעיה. בשיניו. חלפית ועברית. פי' נתתי המכס ועתה אוכל לעבור בלא עלילה.
<h2>דף יא.</h2>
מחתך המאכל. וטוב הוא למאכל. מהפך המאכל. ככף שמהפך המאכל כך הוא מבלבל המאכל ומכלהו, ועל שם כך נקרא חזרת. בזוטרי. שלא נתבשלו כל צרכן קשין לגוף. שריפה לאו חוקה היא. פי' לאו חוק לגוים לעשו' יום איד ביום ששורפין, דודאי עושין איד ביום המיתה אף כי לא שורפין. נשיאים. משום כבוד הנשיאים שבארץ ישר' היו שורפין כלי תשמישו, שלא יהנו לאחרים הבאים אחריהם.
<h2>דף יא:</h2>
ת"ש דתנא תרויהו יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו. פי' אם כן ש"מ דובלוריתו דתנא במתניתין משמע תרויהו, הנחתו והעברת'. עוד אחת ברומי. עדיין יש ברומי יום איד לבד הני דמתניתין. סך קירי פלסתר. סכום הקץ, קירי לשו' קץ, פלסתר שקר. ועשרה באדר. יום איד שעושין בעשר באדר. בחגתא דטייעי, קונפריירא.
היה ע"ז חוצה לה. כלומ' (בא עבדות לאותה ע"ז שבעי') שהם מחוצה לעיר היו עובדים היום ליראה שלהם (מן העיר). בזמן שהדרך מיוחדת לאות' מקום. פי' בזמן שיש שם ע"ז והדרך פוסק שם במקום שהע"ז בו, ואין הדרך יוצאה מאותו מקום שהע"ז לעיר [אחרת], אסור לילך לשם מפני שנראה כמהלך לעובדה, (אי) אבל כי יש דרך מהאי עיר שהע"ז בו ואינה פוסקת שם, שיוצאה מן המקום ע"ז לעיר אחרת, מותר לילך, דהרואה אומ' למקום אחר הוא הולך. כגון עטלוזה של עזה. וק' לר' אמאי לא פשיט' לרב מתנה דבעי לעיל [ח' ע"א] [רומי] עשתה קלנדא כל העיירות כו', ממתניתין דקתני חוצה לה מותר.
<h2>דף יב.</h2>
פי' הק'[ונטרס] שקיל וטרי... ישר'[אל] בהדיה ועושה סחורה בהדי, (בעיר) [חוצה לעיר] שהע"ז בו. נתפזרו מעותיו לא ישחה כו'. אבל מעות שלנו דאיכ' שתי וערב אין אסור לשחות וליטלם משום דמבוזה ע"ז עליהם, כדקאמ' לקמן [מ"ג ע"ב] פרצופות שעל גבי יורות מבוזים מותרים. ומי מעין דאיכ' סכנה. ומי מעיין לא עבוד צריכו', ומיהו יש לומ' דאי תנא מעיין דאיכא סכנה אבל קוץ לא.
<h2>דף יב:</h2>
משום דקא בעי למיתני סיפא כיוצא בו. פי' דגבי מעיין תנא (שתייה) [שחייה] ולא תנא הנחת פיו הילכך לא שייך למיתני כיוצא בו, אבל פרצופות תנא גביה הנחת פה ושייך ליתני גבי' כיוצא בו דאסור הנחת פה, והקשה רש"י לישתוק מפרצופות כיון דכבר תנא מעיין דאיכ' סכנת צמא, וכי תימ' משום דקא בעי למיתני סיפא כיוצא בו, [ליתני כיוצא בו] לא ישחה וישתה מפני סכנה עלקא, והשתא לא שייך כיוצא בו דהנחת פה דלא תנא הנחת פה, ותיר' דאם שתה בידיו לא סכנתא דבדיק להו בידיו. נימא. עלקה הוא, ומשום שהוא רץ במים דק כשער קראו נימא.
מעוטרות. אסור ליקח מהם מאותן חנויות (ו)הלוקחין מס בעל כרחו לע"ז. דקא מיתהני מן ריחא. וקש' והא קיימא לן כרבא דאמ' [להלן ס"ו ע"ב] ריחא לאו מילת' היא, צ"ע.
<h2>דף יג.</h2>
נהנה אסור מהנה לכ"ש. והק' מורי אבי ק"ו פריכ' הוא, דאיכ' למיפרך מה לנהנה שכן יש בו תרויהו, נהנה מן הוורד ומהנה דנותן מכס לע"ז, תאמ' במהנה דליכא אלא חדא, אבל נהנה לית ביה. מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. ולהכי לא קתני ירקבו כמ'[ו] דתני גבי פירות, משום דגבי פירות דהרואה אומ' דלהכי מטמינם תחת הקרקע להאביד אותם, אבל גבי מעות אם הטמינם דרכו לעשות כן. כאן בלוקח מן התגר. פי' דלוקח מן התגר (קלה) [קלא] אית ליה ונוד'[ע] הדבר, אבל בלוקח מן בע"ה אינו נותן מס שלא נודע הדבר. ואין מחרימין. האי תנא סבר סתם חרמין (ולא להקדש) וכן הקדש והעריך לבדק הבי'[ת], ומאן דאית ליה סתם חרמים לכהנים איירי הכא כשפירש לבדק הבית.
<h2>דף יג:</h2>
ונשחטיה. פרש"י ואי משום שוחט חוץ [אבדק הבית לא מיחייב], כדתניא בשני שעירים [יומא ס"ג ע"ב] ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן, שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו [קרבן] כמ' שנ' [במדבר ל"א] ונקרב [את] קרבן י"י אצעדה וכומז, והני לבדק [הבית נינהו], ת"ל ואל פתח אהל מועד, לא הביאו, כל שראוי לפתח אהל מועד כו'. ולישויה גיסטרא. והוי טריפה. (רבא אמ' כמטיל מום בקדשים. פי' לכך אינו יכו' לאוכלו ולא להקריבה). נר' כמטיל מום בקדשים. לכך אינו יכול למשחטיה, דכיון דאינו יכול לאוכלו [ו]לא להקריבה נר' כמטיל מום. וליהוי כמטיל מום בבעל מום. לרבא פריך דאמ' נר' כמטיל מום, כלומ' ומדרבנן אסור, ואמאי לא עבד איסורא דאורייתא משום דלא חזי להקרבה, הרי (כ)מטיל מום בבעל מום דמעיקרא לא חזי להקרבה, ופליגי תנאי בבכורות [ל"ג ע"ב] גבי בכור שאחזו דם, ואיכ' למאן דאמ' דאסור להקיז דם אפילו הוא מת משום [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו, והוה ליה למיתני מפני (שהטיל) [שמטיל] מום בבעל מום ואמאי תנא נראה.
<h2>דף יד.</h2>
תורניתא. פי' מין ארז, ול"נ דהא ארז יש לו עיקר, ע"כ. הב"ע כגון דאמ' זה וזה. פיר' מתניתין דלר' יהודה בפני עצמו ולת"ק לגמרי אסו', כגון דאמ' תרנגול לבן ושחור למי, הלכך לר' יהודה בפני עצמו לא (ולא) [ול]ת"ק לגמרי אסור, דכיון דאמר מעיקר' לבן והשתא שקיל לבן ואזיל ליה, מעיקרא איכון נמי לכך, והאי דמדכר שחור איערומי איערם, דידע הוא דאי שאיל לבן לחודיה לא מזבין ליה, ובין התרנגולין מותר דמגו דשחור לאו לע"ז לבן נמי לאו לע"ז, ולת"ק אפילו בין התרנגולים נמי אסור הואיל וקתבע תרנגול לבן, ומיהו אי בעי תרנגול סתם בין לר' יהודה בין לרבנן מותר למכור לו כר' זירא. תניא נמי הכי. פי' כרב נחמן. אימתי. אסור למכור לו תרנגול לבן בפני עצמו בכל עניין. (בין) [בזמן] שאמר תרנגול [זה] לבן. האי זה לאו דווקא. אבל אמ' זה וזה מותר. למכור בין התרנגולים כר' יהודה, ריב"ן.
<h2>דף יד:</h2>
מפני שחשודים לרביעה. ואיכ' משום לפני עור לא תתן מכשול, דבני נח (לא) נצטוו על הרביעה דכת' [בראשית ב'] והיו לבשר אחד, יצאו בהמה וחייה ועוף דאין אד'[ם] מוליד זרע מבהמה שאין זרע יוצא מן בינהם. אמ' רב(א) במקום שהתירו. פיר' חדא היא דמתניתין וההיא דאין מעמידי' ולא תיקשי, דמקום שהתירו [למכור] כגון במתניתין התירו ליחד, דלא תנא ייחוד במתנית' כי אם מכירה, והיכ' דאסרו לייחד אסרו למכור כגון ההיא דאין מעמידין.
<h2>דף טו.</h2>
התירו למכור. דייחו'[ד] בכל דוכתא אסור משום מכשול דרביעה ולא במנהג תליא מילתא, אבל במכירה ליכ' למיחש לרביעה דגוי (חש) [חס] על בהמתו ש"ת [— שלא תעקר] הילכך במנהג תליא מילתא, היכא דנהוג למכור דחסין על בהמתן מוכרין היכא דנהוג שלא למכור דלא חסין על בהמתן שלא תיעקר אין מוכרין, ולגבי העמדת בהמה בפונדקאות של גוים שהבהמה של ישר'[אל] אין הגוי חס עליה וקא עבר משום לפני עור לת"מ ואהכי אסור. ואף רב הדר ביה. וקאי כר' אליעזר, ריב"ן. נהי דלרביעה לא חיישינן. דגוי חס על בהמתו ש"ת [— שלא תעקר]. כיון דזבנה קנייה. ואינה של ישר'[אל], ומשום לפני עור לת"מ לא קא עבר דבני נח לא נצטוו על השביתה, אבל גבי רביעה ליכ' לומ' הכי, דבני נח נצטוו על הרביעה. שאלה קנייה. ותימ' ומה בכך אם הוא קונה אותה, מ"מ הואיל ואיכא לומ' ולמגזר משום שאלה לגזור משום שמא ירבע בה ולגזור מכירה משו' שאלה, וי"ל דלהכי לא חיישינן דהוה ליה גזירה לגזירה מכירה משום שאלה ושאלה משום דילמא רבעה, אבל אי שאלה לא קנייה איכ' למגזר טפי דהואיל והוה ליה אסור משו' שביתת בהמתו חמירה טפי מאיסורא דלפני עור, והכי מוכח שמעתא דכי האי גוונא מסיק רבא אמילת' דרב הונא דלקמן. והוה ליה מחמר אחר בהמת' בשבת. וקש' למה תולה האיסור משום מחמר תיפוק ליה משום שבית' בהמתו דההוא דאכתי מישרא', וי"ל דנסיוני לא שכיחה הילכך לא גזרינן משום שביתה דאיהו, ומי'[הו] משום [מחמר] דאיסורא גדול הוא דתליא בגופיה גזרינן. פי' הקו' לא שייך מחמר אלא בבהמה גסה הנוש' משוי גדול, כלומ' ולפיכ' מותר למכור בהמה דקה דלא שייך מחמר. ישר' ששכר פרה מכהן. ויש לו תרומה שנפלו לו מבית אבי אמו כהן. אידא דספסירא. וקש' והא אתי לאחלופי במכירה דעלמא ומשו' הכי הוה לן למימר דאסור, כמ' כן דאסרינן במתניתין שבורה אליבא דרבנן אע"ג דלדידיה ליכא למיחש, (עכ"ל) [ע"כ]. ועוד דלא מיגליה מומא. פי' אפילו היה שלו שקנאו הספסירא מן הבעלים אינו רוצ' שנודע מום שבה, הילכך לא מוגיר ולא משאיל. אימ' לשחיטה זבנה. והקש' רש"י היאך אוסר במתניתין למכור להם בהמה גסה ניתליה לקולא ולומר לשחיטה, ותירץ בבהמה טמאה איירי מתניתין, ועוד הקשה הא תנא עגלים וסייחים דטהורה היא, ותירץ דמיירי מתניתין בדמפר' ליה גוי דלקיומי בעינא ולכך אין מוכרין.
<h2>דף טו:</h2>
מזרה. שוקא בל'[עז]. הדקר. קוייטרא בל'[עז]. דאיכ' למיתלי לקולא תלינן. כגון שדה ניר ובהמה, דאדם ממהר לקנות' לפי דאינם מצויין כל שעה למוצאם לקנות, א"כ ודאי קנאם לשנים שלאחר השביעית. והיכ' דליכ' למיתלי לקולא. כגון בכלים דכיון דמצויים הם כל שעה למה קנאם עכשיו בשביעית, כי אם לעשות מלאכה עכשיו, ואזלינן לחומר'. תריסים. לשו'[ן] מגינים.
<h2>דף טז.</h2>
אי אפשר הכי נמ'. פי' אי אפשר למכור החטים ליהודים אסור למוכרם לגוים. חשלי. כמ' חלשי, ותיבה הפוכה היא כמ' שמלה שלמה [שמות כ"ב], וכמ' הנחשלים [דברים כ"ה] הנחלשים. הינדאה. הודו, והוא ארץ כוש, כמ' דאמ' [מגילה י"א ע"א] הודו וכוש כי הדדי נינהו, כוש מתרגמי' בכל המקרא הודו. לפרסאי דמגיני עליה. ועל זה אנו סומכין בזמן הזה למכור לגוים שאנו שרויין ביניהם לפי שמגינים עלינו, ואותן של פלונדרש אין נראה היתר שאין אנו שרויין ביניהם. והלא מרביע'[ין] עליה זכר ויולדת. ואתי לידי שאלה ושכ'[ירות] מבהמה אחריתי שאינן שבורים. אתי לשהויי. ואיכ' למיגזר דילמ' אתי לאיחלופי במכירה שלימה, והא לא חשיב ליה גזיר' לגזירה דחדא גזירה היא, דמעיקרא כי גזור דלא לזבוני בהמה גסה, סתם מכיר' גזור, אפילו שבורים, כ"ש. בן בתירא מתיר בסוס. פי' לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה וברכיבה אין בו חייוב חטאת אלא משום שביתת דרבנן לפי שהחי נושא עצמו, ואין לחוש אם שאל לו סוסו או ישכיר לו שהוא רוכב עליו בשבת, וק' למורי אבי ליחוש משום נסיוני בסוס ואתי שהישר'[אל] מחמר אחריו ואיכא חייוב חטאת במחמר, י"ל דמחמר לא הוי אלא בהמה דמלאכתו לאיסור דאורייתא כגון בשור שחורש וזורע ועל ידי קולו שהיא מכרת היא עושה מלאכה בשבת, אבל בסוס שמלאכתו לרכיבה אפיל' הוא מחמר אין בו חייוב חטאת דהמלאכה דרכיבה אינו אלא מדרבנן. הלכתא (כר' יהודה) [כבן בתירא]. מכאן פסקינן דסמכינן למכור סוסים (וחזירים) [וחמורים] בזמן הזה לגוים דלא גזרינן משום נסיוני שאין אנו רועים בהמתינו כל כך שיהא מכירות קולינו, דהשתא ליכא למיחש לנסיוני דלמא שמע קלא לישר' ואזלא מחמתיה, ומשו' האוכף שעליו ליכא למיחש לאיסור דהא בטל לגבי בהמה, וא"ת והלא יש איסור סוסים וחמורים שמושכים בעגלות ונושאים משאות, מיהו יש לומ' עיקר מלאכתו אינו אלא לרכיבה, ומשום שאלה ושכירות מיהא א(י)סור משום שמא יעשה בו מלאכה ויתחייב חטאת, ושמא היינו טעמא דלא גזרינן לפי שאין אנו רגילין בשאלה ושכירות כל כך, ובמה שהורגלו העולם להניח עבדים שלהם רוכבים על סוסיהם בשבת, אין לאסור דלא מצינן שגזרו על שביתת דרבנן, וליכא למיחש שמא יעשה בהן מלאכה מפני שמתייראין מאדוניהם. של בית [רבי] היו מקריבים [שור של פטם] ביום אידם. פי' יום ראשון של איד ואיסור הוו עבדי, אבל גזירת המלך היתה. אלא למחר. ולמחר נמי יום איד היה, אלא למיעקר מילתא הוא דבעי כדלקמן. מאי טעמא. פי' מה הועיל לו בין חי לשחוט, הלא איכ' איסור בשחוט כחי. לאו משום דילמא אתי לשהויי. ואתי למשרי שור המיוחד לחרישה, ועקר תחלת איסור זה. וליטעמי'. פי' ה(ו)א למחר נמי יום איד היה ואיכ' איסור ומה הועיל לו, וק'[שה] דילמ' משום דקסבר לפני אידיהן אסור לאחריה[ן] מותר, וי"ל כיון שאינו אלא לדורין למלך אינו אסור אלא משום מלאכה. אלא [רבי מיעקר מילתא בעי]. פיר[ו]ש ודאי הא דעקר ותיקן להקריבו שחוט ולא חי לאו מש[ום] איסור, דאיכ' איסור בשחוט כבחי, אלא [טעמו] של ר' לבטל הגזירה, ולא תפשוט הבעיא. סוף סוף. כלומ' מאי תיבעי, האיך יהיה אסור של פטם. וכי משהי ליה מי בארי ועביד מלאכה. שאתה רוצה לאסריהו משום שאלה ושכירות ונסיוני. אמ' לי(ה) זבדא. זבדא כך שמו, ורגיל היה לפטם שורים.
<h2>דף טז:</h2>
בדברים בטלים הללו. של תלמוד. (ולא קבל עליו תלמוד). ולא קבל עליו תנחומין. היה מצטער לדקדק מפני מה אירע לו כך שנתפס למינות. דבר מינות בא לידך. שמא גוי אחד או מין אמ' לך שום דבר חטא.
<h2>דף יז.</h2>
ובתתך אתנן (זונה קיבצה) ואתנן לא ניתן לך ותהי להפך. פי' להפך משאר זונות. מאן נינהו המינות, צועקת הבא קרבנות לע"ז. והרשות, שאומ' הבא דורון ומס למלך. אעפ"י שישובו לא ישיגו אורחות חיים. פי' דאם שבין ימותו במהרה, דמתוך שכובשי' יצרם שלא יהיו בהנאה גדולה כמ' שהיו בראשונה ימותו. עד (ושאין) [שאנו] מבקשין [עליך נבקש] על (עצמן) [עצמנו]. פי' נתן לבו לשוב והשיב כך לעצמו שכך היו יכולין לענות לו, שאין לומ' שהיו לזה שלא היה צדיק כיון שלא עשה תשובה.
<h2>דף יז:</h2>
מאי טעמא תנית. שגזרו שלא ללמד ושמו עלילה שלמד. בהא נמי איתרחי'[ש] ליה ניסא. כך אמ' ליה אליהו לאדם שרצה להעיד, אתה מגיד רשעתך להעיד עליו, (שינצ') [והוא שינצל] על ידי נס מכל מה שיהא נצול. ההוא גבר' לא אשגח. היה בדעתו להעיד עליו ולהרע לו. קם. לומ' עדותו. הוה כתי' אגרתא. פי' היה להם כתב לשלח לקיסר. שדרוה. ההוא שעתא ביד אותו האיש שרוצה להעיד עליו. פתקיה ד' מאות. פי' השליכו ד' מאות פרסיה למען אשר לא ישוב עוד.
<h2>דף יח.</h2>
שנזדמנו להם ג' מקראות. ולא היו בהולים מן המ[ו]ת ואמרוהו בשע' צידוק הדין. ואל יחבל בעצמו. מכאן יש ראייה דבשעת השמד מוטב שיהרגוהו גוים ואל יחבל בעצמו, ותימ' הא שאול המלך הרג עצמו ולא נענש, דאמ' [בראשית רבה ל"ד י"ט] אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול שהרג את עצמו שיהא הקד' [ב"ה] דורש ויהיה נענש, ת"ל אך.
<h2>דף יח:</h2>
אתיוה חקקוה. השומר פיר' להם דמותו וחקקוהו על השער. הַנַחְשִים, בקנגיא שלהם. [צידת] חיות רעות כגון דובים ונמרים לצחק בהם, אבל צבי ואייל וכל מאכל לא אסרו צידם, ריב"ן.
<h2>דף יט:</h2>
אם פריו יתן בע'[תו]. שלומד תורה ועושה פרי זה המצות שכתובים בתורה, אז עליהו לא יבול. ואם לאו. שאינו עושה כך. על הלומד. שאינו הגון ואינו עושה מצות, ועל המלמדו, נקראו רשעים, דרשעים תרי משמע. עד ארבעים שנין. כדאמ' בעלמא [לעיל ה' ע"ב] לא קאים איניש (דדעתיה) [אדעתיה] דרביה עד ארבעים שנין. מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה. (וי"ל ה"פ לית ביה שוה פרוטה) וק' מאי קאמ' וכי מותר (לעשות) [ליהנות מ]ע"ז [פחות מ]שוה פרוטה, וי"ל הכי פי' לית ביה שוה פרו' ולא יפסיד שכרו, ע"כ.
<h2>דף כ.</h2>
ליכתו' קרא לא תחונם. בוי"ו.
<h2>דף כ:</h2>
אפילו מלא עינים. אפילו תאו לראותם וק'[שה] לכבוש יצרו, כאלו הוא מלא עינים, שאינו יכול לעצם כל עיניו בבת אחת. לאושפירא. אומן המשפר ומתקן בגדים, פולון בלע'. ופריך ולטעמך. דאתה רוצה לפשוט מה(י)כ' דבחדתי(ה) ליכא איסורא, מהכא לא תיפשוט, דא"כ הא דאמ' רב יהודה כו'. כמכחול בשפופרת. הקיסם קרוי [מ]כחול על שם שכוחלין בו. הכי נמי בע(י)בידתי' טריד. פי' הכי נמי הכובס בעבידתי' טריד ולא יהרהר ולהכי מותר, ולא תפשוט דבחדתי מותרין, ולא שני בין עתיקי לחדתי. יהפכנו על פניו. אלמ' דרך פיו יוצא סירחון. וקוצץ. הגוי יקוצצינו. בהמה [על מנת] לשחוט מהו. פי' דאסור למכור ליה בהמ' גסה משום שאלה ושכירות.
<h2>דף כא.</h2>
אי הכי בתים נמי. פי' ואמאי תני בסוריא משכירין להם בתים. וחדא דקא מפקע ליה [מ]מזוזה. פי' כיון דמוכר לגוי אינו חייב במזוזה ואפילו ישכירנה ישר' מגוי, כך ס"ד לומ'. ומשני מזוזה [חובת] הדר היא. וכל זמן שהיא ביד גוי ודאי פטורה, אבל אי שכרה ישראל מגוי חייבת (ממזוזה) [במזוזה] שלא יוכל הגוי להפקיעה מעולם לדרים (לישר') [מישראל], מה שאין כן בשדה לעניין מעשר, דאם היא ביד גוי אפילו שכרה ישר' מגוי פקע ליה ממעשר. וניחוש דילמ' אזיל האי ומזבין לבי תרי. הגוי שלקחו מישרא' ימכור לב' גוים השני חלקים ולעצמ' יעכב חלקו השלישי, ואיכ' שכונה, ואתי לידי שפיכות דמים בין ישר' לגוים.
<h2>דף כא:</h2>
סתמא כר' מאיר. וק' והיכי פסיק הילכת' כר' יוסי לעיל הא מחלוקת ואחר כך סתם הוא [ו]הלכה כסתם, וי"ל ה"מ דהלכה כסתם היכא דלא איפסק בהדיא הילכת' כחד, אבל היכא דאיפסק כי הכ' כר' יוסי, איפסיק.
<h2>דף כב.</h2>
אנן גמירינן מינך. פי' אני לומד טפי מינך, וסבירא לי דמותר לעשות מלאכה בחול המועד. הוה נקיט בשבתא. דרך ארעי בשותפות זה טורח יומו וזה טורח יומו, ובשעת קצירה באין ומחשבין מי שטרח יותר נוטל יותר, והאי גוי הוה טרח בשבת כדי ליטול כפי טורחו בשעה קציר' וישראל היה עושה באחד בשבת ליטול כנגד שבת שהגוי נוטל. טול אתה בשב' כן. פי' דכיון דשותף הוא לו, א"כ בדין חצי היום דשבת היה מוטל על ישראל לעשות ואידך חציו על הגוי, וכיון שנוטל ישר' כנגד השבת, א"כ עשה הגוי שלוחו ועושה מלאכה בשבת בעבור ישר'. ופסק ר"ת לא מבעיא הכא שיש ריוח על ידי גוי דאסור, אלא אפילו בדבר שאין בו ריוח לישר' במלאכ' דשבת, כגון בתנור שהיו שותפין בו ישר' וגוי, ויכול ישר' לומ' לגוי אל תעשה מלאכ' (בה) בשבת בתנור, מ"מ אסור לישר' ליטול חלקו כנגד שבת.
<h2>דף כב:</h2>
גוי חס על בהמת' שלא תעקר. אמאי אמ' דאסור (בהנאה) [בבהמה] בכל מקום, ותירץ דהאי קולא לא שייך אלא במקום שנהגו למכור, אבל שלא נהגו למכור הכל אסור. וק' והא אמ'[רינן] [יבמות ס"ג ע"א] דאדם הראשון בא על כל חייה ובהמה ולא נתקררה דעתו, וא"כ מתעקרי' כולן, וא"כ היכי ילדי, נ"ל שלא גמר ביאתו. רגלא. כמ' וירגל [ב]עבדך [ש"ב י"ט], וי"א דגלא בד', ע"כ. לא תישרי בר בי רב באושפיז(י)ה. לשון חנייה, וי"מ כלבא אכל שירותיה. אצל נשי חביריהם. להכי נקט חביריהם משום דשייך אפי' באשה שאין בעלה עמה, [דאי בעלה עמה] פשיטה דאסור משום בעלה. הטיל בה זוהמתו. נפק' לן מדכת' [בראשית ג'] הנחש השיאני, דהוי לשון נישו'[אין]. [ישראל שעמדו וכו']. והיינו דאמ' אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. וגוים שלא עמדו כו'. וא"כ נימא דבהמתו נמי חביבא עלי' מאשתו, אין הכי נמי, אלא אם לא מפני שחס עליה שלא תעקר, וגרים אע"פ שאבותיו לא עמדו, מצי לומ' כשנתגיירו פסקו זוהמ'. עופות מאי. פי' מי מותר (למעמידן) [להעמידן] בפונדקאות של גוים, מי חשידי למרבע או לא.
<h2>דף כג.</h2>
ורמינהי האשה שנחבשה כו'. אלמא שני, וק' היכא פשיט' מהכא דשני ומאי פריך, ומ"מ חזינא הכא דחשודין על העריות והא דמותרת לבעלה היינו לפי דאומ'[רת] דאנוסה היתה ושריא לישר' בעלה, מ"מ איכא למימ' דבא עליה וחשודין, לכך נראה לומ' דאיירי באשת כהן דאף באונס אסור' לבעלה, וא"כ פריך שפיר מדאמר על ידי ממון מותרת לבעלה אלמא דוודאי [לא] בא עליה. ור' פדת אמ' לא קשיא. אהאי תירוצ' סמכינן ולהכי אנן מעמ'[ידין] בהמה בש"ג [—בפונדקאות של גויים]. קיחה כת'[יב] בהו. בתמי', פי' אלא טעמ' הוי משום רביעה, והך דשילא לא קשיא דר' אליעז' תרתי אית ל[י]ה(ו) כדלקמן [כ"ד ע"א].
<h2>דף כג:</h2>
כל צאן קדר יקבצו לך. וק' כיון דטעמ' דר' אליעזר משום רביעה אמאי פליג רבנן עליה דר' אליעזר בפ'[רת] חטאת גרידא, ליפלוג עליה בשאר קרבנ' ומשו' רביעה, וי"ל להודיעך כוחו דר' אליעזר דחיישינן בפרה אדומה משו' רביעה, אפילו הני דדמיהן יקרי[ם], דיצרו תוקפו. שמעת מינה דפרה קדשי מזבח. בתמיה, והאי פלוגתא. דאי ס"ד קדשי בדק הבית. א"כ הוי כמ' אבן או קורה וליכא חששא אם נרבעה. וכי תימא ר' שמעון לטעמא דאמ' יוצא דופן ולד מעליה. פי' וכשר אף לקרבן וכן לפרה. כל שהמום פוסל. לא תימא טעמא דפסול משום דחטאת קריה רחמנא, דא"כ תיפרוך אלא מעת' תפסל בי"ד [— ביוצא דופן]. כי השחית כל בשר. וזה ערוה דבעבירה קלקלו, כדכת' [בראשית ו'] וייראו בני הא'הים, והיינו שמחזאי (וחזאל) [ועזאל] שנפלו מן השמים ולקחו אשת חביריהם בכח, ה"ג בפר"ח.
<h2>דף כד.</h2>
והא ואבני שהם הדר ערביה. דבפרש'[ת] ויקהל כת' [שמות ל"ה] ואבני שהם, ומה שפי' הקונט' ואבני מילואים ל"נ, דמצי לומ' אאבני מילואים קאי אאבני שוהם (ו)לא (אתכלת כו'). ור' אליעז' לא חייש לרביעה. וקשי' אמאי לא מייתי ברייתא דלעיל לפריך לשילא, דקאמ' לעיל [כ"ג ע"א] וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקורבנות, אלמא חייש לרביעה, וי"ל דסביר' ליה קדשי בדק הבית לא פסלה בה רביעה ולעולם טעמיה משום כנ"ל. היא וולדה נגחו. דעובר ירך אמו. וניחוש דילמא רבעוה לאמה. ולא סביר' ליה טעמ' דגוי חס על בהמתו ש"ת [—שלא תעקר]. ותני עלה ר' אליעז' אוסר. פי' ולא חייש לרביעה דאמה.
<h2>דף כד:</h2>
עיזא דקורקסי. פי' סיכי ברזל היו נועצים בדף ומעבירין הדף על גבי תבן ולחתוך את המאכל ולעשותו כמין קש שיהא דק ונוח למאכל בהמות, ולכך קרויי דיישא (דיישן) [דיישא] מפני שנידש כבר התבואה בגרן ומחתכת אותן ונידש שני פעמים, ולכך קאמ' דיישא דיישא. עולה נקבה מי איכא. פי' והא כתי' [ויקרא א'] זכר תמים יקריבנו. ויעלה כת'. [וקשה] והא כתי' אחד דהוי לשון זכר, ואי הוה נקבה הוה ליה ליכתוב אחת. ר' יוחנן אמ' גבול יש לה. ר' יוחנן אתי לשנויי [רומיא דמתניתין דאין מעמידין וההיא דלוקחין מהם בהמה לקרבן]. [איתיביה כל הני תיובתא] כל הא דפריך לעיל מפרעה וארונה ויתרו ופלשתים. ת"ש ואת הפרות העלו. וקש' למו' אבי דהא כבר אמ' איתיביה כל הני תיובת' ושנינהו, א"כ הוי הך קשי' מתורץ, צ"ע. מאי וישרנה. פי' שהיה לו לכתו' ותשרנה, וק' דאע"ג דהוה לשון שירה הוה לן לכתוב הכי, וי"ל דדריש מדשני קרא בדיבור, ולפי הפשט היא תיבה אנדרוגי'. פי' משמשת לשון זכר ולשון נקיבה. שהפכו פניהם כו'. פי' וישרנה הוי מלשון מיושרות ומכוונות, וכן נמי משמע לשו' שירה.
<h2>דף כה:</h2>
גוי אין אשתו משמרתו. כדאמ' [מגילה י"ב ע"א] איהו בי קירי ואנא בי בוציני, פי' הוא עושה מעט זנות ואני אעשה הרבה. אשה כלי זינה עליה. איתא בירושלמי [ה"א] שיכולה לומ' גויה אני.
<h2>דף כו.</h2>
הנך אינשי בשמתיה. פי' בשמתיה של רב יהודה דאדם גדול הוא. אתו למישרי שמתייהו. ולא הוי מסייע עוברי עבירה דעשו תשובה כהוגן. מילתא דעלמא אוקמא. פי' הדחתה בקש. לא גר' מאברא, דס"ד השתא דאפי' בפני העולם יהיה שפה בדד, שלא יבינו. אי נמי נקיטנא זמנא לבי דוואר. פי' פקיד, ובאולודי ליכא לומ' הכי, משום דבאולודי ליכ' שהיי' גדולה כמ'[ו] לשום הסולם על פי הבור, א"כ גבי בור מצי לבקש עלילות ולא גבי אולודי. [הגוים] (והמסורות) והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. וק' דע"כ מיירי דידיהם תקיפה על עצמן, וא"כ קשי' דאמ' לקמ' מורידין, וי"ל התם מיירי בצינעא.
<h2>דף כו:</h2>
ואל ימול כותי. וק' אמאי לא פריך מר' יהודה לר' יהודה, דבר פלוגתיה דר' מאיר היינו ר' יהודה, ולקמן קאמ' ר' יהודה ולא (קאמ') ארמאי. אלא לעולם לא תיפוך. וא"ת רבנן דפליג עליה דר' מאיר דשרו ארמאי (מיניה) [מני], (לא) לא ר' יהודה ולא ר' מאיר, י"ל דרבנן סבר כר'[בי], (דשרו) [ושרו] במורנא שהגוי ימול הישר' בטוב לשום מורנא, ובכי האי גוונא שרי רבנן ולא למילה ממש, וק' אמאי לא בעי מאי חזית דאפכת בתריית' כו', וי"ל משום דשמעינן לרבנן דפליג עליה דר' מאיר גבי מילדת ומניקית כשאחרות עומדות על גבה, צ"ל ע"כ דפליג בכי האי גוונא.
<h2>דף כז.</h2>
מל והולך עד שתצא נפשו. פי' ימול בעוד שימיו בחיים. מאי ביניינו. וק' אמאי לא קאמ' איכ' בינייהו כותי דמשום בריתי תשמור ליכ' ומשום המל ימול איכ', והשתא לא מצי פריך דהם גירי אמת. ואת'[ה] את בריתי תשמר כו'. ואע"ג שערביים מזרעו של אברהם היו, מיהו אין קרוי'[ין] זרעו אלא ישר'[אל], כדכ'[תיב] [בראשית כ"א] כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק, לאפוקי זרעו של עשו. קונם שאני נהנה מן המולים כו'. וקש' אמאי לא מייתי הך (ברייתא) [משנה] דלעיל דאמ' קונם שאני נהנה מן הערלים, ע"כ, ול"ג שאיני, לפי שהנדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש. קרי ותקח. וק' למאן דאית ליה יש אם למקרא מאי איכ' למימר, (די"ל) [וי"ל] דותקח נמי משמע הכי.
<h2>דף כז:</h2>
שאני מינות דמישך שייך. פי' דשמא אתי להודות שיש תועלת בדבריהם של מיני'[ם] אם יתרפא. איהו נמי חויא טרקיה. ומאי קאמ', דקאמ' אשריך שלא עברת על ד"ח, כי הוה נמי עובר על דברי חביריו לא הוה ליה טפי אלא נשיכת נחש. חויא דרבנן קאמ'. והיינו דקא"ל אשריך שלא עברת ונתרפאת ממנו, ולא יועילו לך כל הרפואות שבעולם, ועכשיו שלא עברת לא נתרפאת מן [המינין], סוף סוף מיתה באה לך, אבל נשכרת שדעתך שלם עם חבירך שלא עברת על דבריה'.
<h2>דף כח.</h2>
מכה של חלל אינה צריכה אומ'[ד] ל"ג, דוודאי צריכה אומ'[ד]. לא צריכ'[ת]. דכבר נתרפאת. ה"ג אלמא כמכה של חלל. ול"ג היכי עביד, דעדיין לא פשט בעייתו. פסק דמותר לקבל רפואה מגוי ובלבד שלא יקבל רפואה משֵם. ורמי ליה יעקב [מינאה]. פי' והא דאמ' לעיל אין מתרפאין מן [המינין, היינו על ידי שם]. טיגנא. רואה בלע'.
<h2>דף כט:</h2>
בשר הנכנס לע"ז. שעדיין לא עשה ממנו תקרובת לע"ז. לתרפות. טעות ע"ז, ולשון גנאי הוא (כלומ') [כמו שבת ס"ד ע"ב] מסתכל לבית התרפה. בקיבת נבילה. החלב הכנוס בעור הקיבה קרוי (קרוי) [עומד]. יין מנא לן. הא דלא מייתי קרא [שמות כ"ב] זובח לא'הים יחרם, לפי שמיירי בע"ז עצמה ולכך אסור, אבל יין סד"א דמותר, וק' דאמ' לקמן [ל"ו ע"ב] גזרו על יינם משום בנותיהם, ויש לומ' דמעיקרא היה אסור מן התורה [יין נסך], וגזרו על סתם יינן.
<h2>דף ל:</h2>
של בחור שוקע למאי הילכת'. אמאי לא בעי על של זקן צף למאי הילכת', צ"ע.
<h2>דף לא.</h2>
לעיל, הרי הן כפירותיו. פי' הא דחייב במעשר, דאין קניין לגוי לה"פ מ"מ [— להפקיע מידי מעשר]. פְרוד. קרא עליה. פי' קרא על בר קפרא. הא. דתנחום, ר' אלעזר היא. אגנא אפומא דחביתא שריקא. פי' האגנא הוי חד חותם והטיט שמדבק סביבו וכותב על הטיט אותיות, דהוי חותם ב"ח [— בתוך חותם]. כייף פומה לגיוו. (כפול) [כופל] פי הנוד בתוכו וכורך וקושר. (א)סתומות מותרות. וק' הא היו פתוחות מעיקרא וליחוש, וי"ל היו ישר'[אל] משמרין אותו עד שנסתם.
<h2>דף לא:</h2>
אין מניחין אותו לישן. פי' אין הארס מניחו לישן, אלא מסריח.
<h2>דף לב.</h2>
שלא היתה עבודה בו מעולם. ונוטעה באותו קרקע הכרם, דכל כחה בתוכה. מהו לסמוך כרעי המטה. פי' קא מבעיא מחרס הדריני, ואמאי קא [מבעיא] מחרס הדרייני יותר משאר איסורין, ע"כ. והרקבאות של גוים. חמת מים [בראשית כ"א] מתרגמינן רוקבא, וע"כ מיירי בשלא עשה עירוי ג' ימים. ויתפרנו על נודו. ונמצא יין של גוי בלוע ביין של ישר'[אל], וק' אמאי לא קאמ' כן גבי חרס הדרייני.
<h2>דף לג.</h2>
קשורים זה בזה. פי' כמ' סיעה אחת. גרודים מותרים. ישני', הלשון של רש"י מאד קש', דלקמן בסמוך משמע איפכא, ע"כ. ועיבד'[ן]. תיקנן בעשייתן. איבעיא להו לכתח' או דיעבד. וק' מאי קא בעי, והא קתני נותן לתוכו ציר ומורייס והוי לכתחי', ע"כ.
<h2>דף לג:</h2>
אסרתינהו עלך אסור עולם. כלומ' בחנם הפסדת אותם. כי פליגי בפעם שנייה. ה"פ פעם שנייה, כגון אם שתה ישר' מתחלה יין כשר בו ואחר כך שתה הגוי יין נסך, דבפעם שני שנשתה בכוס היה יין נסך, דבלע ביין נסך, ואסור לישר' לשתות בו יין כשר אחרי כן, וחד שרי, כיון ששתה בו ישר' יין כשר לא בלע כל כך דבר [ש]שתה בו הגוי פעם שיני, ע"כ.
<h2>דף לד.</h2>
במה שמש משה בז' ימי המילואים. פי' כשלימד משה סדר העבודה לאהרן, דכת' [ויקרא ח'] ומפתח אהל מועד לא תצאו ז' ימים עד [יום] מלאת ימי מילואיכם, במה שמש, דהא בבגדים [של] חול לא שימש, דאין עבודה בבגדי חול.
<h2>דף לד:</h2>
פעם ראשון ושני. שכן דרך, נותני[ם] על שומן הדגים מים ומלח, [והמלח] עם המים מסתננין דרך הבגד ומטבלין בו הפת, וכן עושין בפעם שנייה, ובפעם ג' מתוך שהשומן הולך וכלה מערב בו יין כדי להשביח טעמו. תור מינך שעתך. כלומ' קילל אותו, מזלך יוסר מינך. פרש שור הנסקל. יש בו שוה פרוט', דנמכר לגננין לזבל. והרי קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה. ואפיל' הכי קיב' עולה מותרת, כן נמי נימ' גבי נבילה.
<h2>דף לה.</h2>
מאי שנא האי קרא דשייליה. ר' יהושע לר' ישמעאל. חשוק שפתיך. אישטרייץ בלע'[ז]. ולימ'. ר' יהושע לר' ישמעאל משום ניקור. [ע"ב] פגין. בוריאון בלעז. פלייטון. באמא.
<h2>דף לו.</h2>
זליפתן של כלים טמאים אוסרתן. פי' הקו'[נטרס] פליטתן, ול"נ דלא מצינו בכל התלמוד לשון זילוף, ועוד למה ליה למימ' משום זילוף, תיפוק לי[ה] דכיון דנגע השרץ לכלי טמא נאסר מיד בלא פליטת הכלי, לכך צ"ל זליפתן פי' שפיכתן, דמיד ששופך השמן בכלי אסור, אבל קשיא למאי ניחוש מן השפיכה הא צונן בצונן הוא, ע"כ. אטו כולי עלמא אוכלי טהרות. פי' אנן נמי לא אוכלים בכלים טהורים, ויש לחוש לטומאה דכלים. קסבר נותן טעם לפגם מותר. פי' וסבר תנא דמתניתין דנט"ל (מותר) [אסור]. שמלאי לודאה קאמרת. פי' אמ' רב לשמו'[אל] וכי אתה מביא לי ראיה מן שמלאי שהיה מלוד ומדרשה שלו, הם מזלזלין בדרבנן. א"ל שמואל אשלח ליה. פי' בתמיה, וכי אתה רוצה שאשלח לו מה שאמרת ממנו שהם מזלזלין בדרבנן. איכסיף. רב. ושמן דניאל גזר עליו והאמ' באלי כו'. והכי נמי מצי לפריך מיין, ומש'[ום] דאמ' רב בהדיא דשמן (ד)דניאל גזר עליו, לכך פריך משמן. ושמן לא פשט איסורו. וקשי' (א"כ) [אמאי] לא משני ליה בין שמואל לרב לעיל, וי"ל דעדיפא דברי נביא. וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג. היינו לשנויי הא דפריך דאין ב"ד יכול לבטל ד"ח אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמניין, דאותה קשיא דבכל יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, מתרצא במאי דקאמ' ושמן לא פשט איסורו.
<h2>דף לו:</h2>
במארה אתם נארים. פי' קבלתם עליכם קללה להביא מעשרותיכם. אי איכא גוי כולו. שכולם מקבלים הגזירה. נדות מעריסתן. כדי שלא יהו בחורי ישר'[אל] רגילין כו', דמן התורה אפילו כשהם גדולים אינם נחשבים אלא כבהמות, שנ' [ויקרא י"ב] דבר אל בני ישר' [לאמר] אשה כי תזריע, בני ישר' ולא בנות כותים. ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. ויהודה היה תלמיד של שם. נשג"ז. פי' שאם היה כהן ושוכב בגויה אתי למשכב עם זונה ישראלי'[ת] ויחלל כהונתו, אבל לא עבר לאו מזונה (כת') בגויה. בן מתייחד עם אמו. פיר' דאין לבו גס בה. גזרו על תינוק גוי שיטמ' בזיבה. והיינו הגזירה שהוזכר בתלמ'[וד] [שבת פ"ג ע"א] שגזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריה'[ם].
<h2>דף לז.</h2>
בימינו תתיר הפת. פי' ולואי שתתיר הפת, מכאן נר' דפת לא (נאסר במיניין) [פשט איסורו] מדקאמ' הכי. א"ר אלעזר לההוא סבא. שהיה במעמד שהתירה ר' יהודה ל[י]נשא. וקא מיפלגי בראשו ארוך. דהא סימני טהורים נפקא מארבה סלעם חרגול דכת' [ויקרא י"א] את (זה) [אלה מהם] תאכלו (מהם) [את] הארבה למינו [וכו'] ואת החרגול וכו', וכל הני חגבים אין ראשו ארוך, והשתא פליג'[י] בשושיב'[א] שיש לו סימני חגבים הללו ויש לו יותר שראשו ארוך, יוסף בן יועזר מתיר, דרשינן בכלל ופרט וכלל, (כל) אשר (יש) לו כרעים כלל, ארבה סלעם וחרגול פרט, למינהו חזר וכלל, לא ראי ארבה כראי סלעם, הצד השוה שבהם שיש להם [ד'] רגלים וד' כנפים ויש להן קרסולין וכנפיו חופין רובו, אף אני אביא כל שיש לו [ד' סימנים הללו] כגון שושיבא אף כי ראשו ארוך, ורבנן סברי דיינינן בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, הני ומינייהו שרי אבל מינא אחרינא לא.
<h2>דף לז:</h2>
ואתא איהו ואוקמי' (אראה) [אדאורייתא]. כלומ' כבתחילה, דמדאורי' דמקרב (בדקרא) [בדיקרב] שרי, והיינו לקולא. קורות נעץ להם. פי' והיינו הקולא, שעשה הסימנין להראות להם איזה רשות הרבים ואיזה רשות היחיד.
<h2>דף לח:</h2>
הילכתא כותיה דר' יוחנן. אמנם נראה להתיר הבוקינ"ש, דאינם נאכלים על ידי (מליחה) [מליחת] גוי, רק על ידי יבישות. נפקי האי עובדא. שבא רפואות זאת ממצרים. עד דמקבל. ירמינט בלע'[ז], כמ' שעושין כשתא [ששורין] אותה במים לעשות שכר, (ונזרקים) [ונדבקים] הם לארץ ועל הארץ הם צומחים. אדנפקי מלבלבי. פי' כשיוצאים מבית המרחץ, נמצא שהזרעים כבר צומחו עליו גדולים. א"ר חנינא מילין. דברי שקר הם, שלא יוכלו לצמוח בשעה מועט'[ת] כזאת. ואיכ' דאמ' במילין. פי' בדברי מכשפות ולחש הם צומחים.
<h2>דף לט.</h2>
ועוברן. אוב"ש בלע'[ז]. והאידנא דקא שפכיה נהר נתון. פי' דשפכי (בדבר) [בדבב], ובאותן נהרות יש בהן דג טמא, א"כ אותן מדבב אסורים, דדגים טמאים יש בו מהני נהרות. לא גר' דהוה קרי ליה באטי, דאי הוה קרי להאי צחנתא באטי, פשי'[טא] דהוה טמא, ומה היה צריך לומ' ש"מ דבר טמא הוא, אלא ה"ג דהוה קרי באטי. פי' שמע גברא במתא דהוה קרי באטי באטי, ואמ' כיון שבשעה שבא זאת לפני הוא קרי באטי, ש"מ דבר טמא הוא. עבדיה דר' לוי. ישר'[אל] דלא מעלי הוו, והיו חשודי' לקנות חלתית מגוי ולמוכרן לישר'. אתא לקמיה דרב יוסף. לידע אם יכול לקנות תכלת מאשתו, ולא ניחוש לרמאות לומ' קלא אילן הוא מוכר. חייטא. חייט. יוסף ענייא מנא ליה. פי' כך אמ', (מ)רב יוסף מנא לו לידע הטעם. נפלת בידי. כלומ' אתה צריך לי לידע טעמו של בר, ואני אומ' לך. קומעת. פי' קושרת תפילין כו', אלמא דאשת חבר שנשאת לע"ה לעולם היא בחזקתה.
<h2>דף לט:</h2>
איזו היא ציר שיש בה דגה כל שכלכית אחת או שתי כלכיות משוטטות בה. פרש"י דג טמא הוא וגדל מאליו בציר דגים טהורים.
<h2>דף מ.</h2>
כאן בפתוחות. אסורות בכולכית אחת דאימ' מעלמא נפל ביה, וק' דאמ' בסמוך גוי שהביא עריבה כו' דפתוחות כולן מותרות, ע"כ. מתיב רב עוקבא בר חמא בדגים כל (שאין) [שיש] לו סנפיר וקשקשת. פי' שהדגים אינם ניכרין בסימן מובהק אלא באילו, וזאת המשנה בחולין בפר' אילו טריפות [נ"ט ע"א], וק' אמאי לא הקשה מן הכתו' שאומר בהדיא [ויקרא י"א] כל (שאין) [אשר] לו סנפיר וקשקשת, והביא המשנה, י"ל דאי מקרא כתב קצת סימני' ושמא מקצר כמו שעשה בבהמות וחיות [הכשרות] כמו שמפרש באילו טריפות, לפיכך הביא המשנה להודיע שלא קבלו רבותי' סימני' אחרי' בדגים. אלא מן המומחין. שבקי להכיר דגים טהורים, זהו פי' רש"י, אבל י"מ מומחין מוחזקין שלא ימכרו עוברי דגים טמאים. כל שכודדת. פי' ככד. כודדת. בשני דליתין. ביצת השרץ. קרפוט בל'[עז], ונפקא מינה שאם היה השרץ נברא ומרוקם בביצה, ואם נקב השפופר' של ביצה ונגע במקום השרץ שבתוכו, מטמא כאילו נגע בשרץ עצמו.
<h2>דף מ:</h2>
אי דנעבדין פעם אחת מאי טעמא דרבנן. וקש' מאי פריך, דילמא דבהא פליגי דרבנן סברי דאין נעבדין ור' מאיר סבר דנעבדין, וי"ל עיין בפרש"י. גזר שאר מקומות אטו אותו מקום. אע"ג דבפ' אין מעמידין [ל"ד ע"ב] גבי בית אונייקי לא גזרינן הכי, ע"כ, (וע"ק) [ל"ק] דהא האי מיעוט דמיעוט ולהא לא גזר ר' מאיר, אבל הכא חייש דהוא מייתי עליה במקום אחר.
<h2>דף מא:</h2>
בעומדין על בסיסן. וק' דלישנא דמצא משמע בשדה [או] בשוק ולא על בסיסן, ע"כ. ואין מוציא ספק מידי ודאי והתנן. וק' וכי רוצה לומ' שיהא ספק חשוב מודאי, וי"ל אין הכי נמי כגון ספק קרוב לודאי. ומכניסה במוץ שלה. פי' רש"י דפני הבית מקבע דכת' [דברים כ"ו] (ואכלת) [ואכלו] בשעריך, כלומר שהגר והיתום לא יבאו תוך הבית של בעל הבית לאכל, כי אם לפני השער שלפני הבית.
<h2>דף מב.</h2>
גוי שהביא אבנים מן המרקוליס. לאו קאמ' אבנים שזורקים לשם, דהם אסורים מפני התקרובת.
<h2>דף מב:</h2>
קס"ד כגון ששבר ממנו. פי' שעוף שבר העצים מן האילן וקינתה בהם. יתיז בקינה. פי' והא נהנה מקינה. יתיז באפרוחים. פרש"י כדתנן [להלן מ"ח ע"א] גדעו [ופיסלו] והחליף, פי' גוי או ישר'[אל] עשו כן כדי לייפות האילן לע"ז לעבוד האילן עצמו, והיה נטוע כבר בהיתר ולא לשם אשירה, אבל אחר שגדל גדעו ופסלו, כשבא ישר' להנות ממנו, נוטל מה שגדל והחליף אחר שגדעו ופסלו לע"ז, היינו התוספת, ושורפו כדין אשירה, והשאר כגון העיקר מותר בהנאה.
<h2>דף מג.</h2>
מציעתא. דאוסר היינו כר' יהודה דמפר' ואזיל, דפרצוף אדם הוי על שם יוסף. וכגון דנקיט גרוא. ואז לשם ע"ז נעשה, אבל פרצוף גרידתא שרי, ולעולם איירי במוצא. ש"מ תלת. וק' אמאי לא קא'[מר] ש"מ דאין ישר' מבטל ע"ז של נכרי, ע"כ. ל"ג במרום, דמוקי בסמוך הקר'[א] בכלים של היכל ובמנורה שהם למטה.
<h2>דף מג:</h2>
אלמ' תנן כל הפרצופין מותרים חוץ מפרצוף אדם. וק' לוקמי' בדמות מניקה וסר אפיס כדלעיל, וי"ל הא דלעיל אליבא (דאביי) [דרבא] (בעושה) [במוצא], והכי פריך אליבא דאביי. לא תעשון אתי אותי. היינו פרצוף אדם, וק' למה לי לאסור דמות ד' פנים, כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור, ע"כ. דאחרים עשו לו. וק' והא אמיר'[ה] לגוי אסור משום שבות, וי"ל הכא התירו משום עדות החדש. אוקמי' ביה אנדרטי. משום כבודו דנבוכד'[נצר]. והא רבן גמליאל דיחיד הוה. וק' אמאי לא מוקי ליה בחותם שוקע, ע"כ, וי"ל דקים להו שאותן צורות דר"ג בולטות היו.
<h2>דף מד.</h2>
הרי הוא אומ' [שמות ל"ב] ויזר על פני המים. וקשי' וכי לא ידע הפסוק, וע"ק מאי קאמ'[רי] רבנן הרי הוא אומ' ויזר על פני המים, והא בענן ים המלח, ע"כ. לבודקן כשוטות. דמי ששחק בע"ז מת בהדרוקן. נחל קדרון אין מגדל צמחים. פי' אין ירקות ועשבים מגדל שם (להפנות) [ליהנות] מהן. כדמתרגם רב יוסף תזרם. דרב יוסף סגי נהור היה, ולכן היה מתרגם. קודם שבא איתי הגתי. פי' גוי היה, וק' ולמה לא היה דוד רוצה לומ' לגוי אחר לבטלו בעל כרחו, כדאמ' לעיל [מ"ג ע"א]. אבן שואבת כו'. וק' מאי מהניא כיון שלא יכול להיות על ראשו. ויוציאו את בן המל'[ך]. ביואש בן אמציה כת' שהחביאת'[ו] אחותו, שנהרגו כל זרע המלוכה, וכשגדל והוציאוהו ונתנו עליו [הנזר] לעדו'[ת] שהוא מזרע [המלוכה]. שבקש להולמו ולא הולמתו. מפני שהראש אינו עגול והעטרה עגולה הית'.
<h2>דף מה.</h2>
אני אבין ואדון לפניך. פי' שאין צרי'[ך] למעט לא הרים וגבעות ולא עץ רענן, שהרי לא נאמ' עץ (ו)רענן אלא למסור סימן באיזה מקום ימצא, ו[מ]מעטינן הרים וגבעות מקרא קמא דלא תחמד כסף וזהב עליהם דמייתי ת"ק, והקש' רש"י ומהאי קרא דלא תחמוד נפקינן דאשירה מותר, דמשמ' דכסף וזהב הוי אסור אבל אשירה מותר, ותירץ לא ממעטינן כיון שיש בו תפיסת אדם, ציפוי הר אינו כהר. ומיירי שעובדין הציפוי אגב ההר, דאלת"ה הוי נוי ולא הוי אסור.
<h2>דף מה:</h2>
ת"ק סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. דהוי דומיא דהר שנעשה קודם שנעבד. רדוף ואחר כך שרוף. והק' רש"י למה מפיק רבנן דגידועי ע"ז קודמ' לכיבוש מואשיריהם תגדעון, תיפוק ליה מונתצתם את מזבחותם כמ' דנפיק רב יוסף, ותיר' דאי לאו קרא דואשיריהם תגדעון לא מצי רב יוסף ליפוק מונתצתם דכיון דלא כתי' ביה אלא חד ביטול, אבל כיון דכת' ואשיריהם תגדעון ונתצתם דהוו תרי ביטולי, א"כ נפקא דגידועי ע"ז קודם לכבוש.
<h2>דף מו.</h2>
ומאילן יבש. פי' רש"י ומשכחת בה התירא בהא עניין לרבנן דפליג לר' יוסי, הצד השוה שבהן שאין [בהם] תפיסת ידי אדם לשום ע"ז, [ד]התפיסה דנטיעה דמעיקר' לא הוי תפיסה לרבנן דלא הוה לשם ע"ז, ולר' יוסי משכחת לה דפליג לרבנן באילן שעלה מאליו דאפיל' לר' יוסי ב"ר יהודה לא מיתסר כל זמן שלא עשה מעשה בגופו כגון נטיעה, כך לשון של פירושים מדוייקים, וק' היאך יכול לעלות מאליו, שאין בו תפיסת ידי אדם אלא עלה מאליו, מיהו מאותו שמתחילה היה, אותו שלפני זה, עלה על ידי נטיעת בני אדם, י"ל איפשר מששת ימי בראשית עולה מאליו, כל שנה ושנה. כגון שזקף ביצה. פי' שזקפה קודם שהגביה מן הארץ, ולא קשה.
<h2>דף מז.</h2>
דניבעי מארעיה. פי' מקרקע של המשתחוה.
<h2>דף מז:</h2>
והא בעי צניעות'[א]. וכי תימא יעשה כותל בין ע"ז לבית הכסא, הא ליכ' למימ' דהא תנן כו'. סייד וכייד. פי' הגוי, נוטל הישר'[אל] מה שחידש הגוי ואין צריך הגוי לבטלו.
<h2>דף מח:</h2>
איפוך. וקשיא ליפוך האחרת.
<h2>דף מט.</h2>
מאי לאו הא ר' יוסי והא רבנן. פי' הקו'[נטרס] דברית' דשרי דאמ' פרה תשחט אתי כר' יוסי דמתיר גבי ערלה וא"כ קשיא למתניתין, וליכ' לפר' אפכא הברייתא דמתיר כרבנן ולא תיקשי מר' יוסי, דא"כ קשיא מרבנן לרבנן, דרבנן אמ' אף היא נעשה זבל, א"כ סבר זה וזה גורם אסור. הלכה כר' יוסי. וקשי' פשיט' דהא נימוקו עמו, וי"ל הני מילי היכא דפליג עם יחיד.
<h2>דף נ.</h2>
בענן כעין פנים וליכא. ופסקי' מהכא דאותן נרות שהדליקו לע"ז אינם אסורין לאחר שכיבום ובטלום כיון דלאו כעין פנים הוא, וכן חתיכות של שעוה נמי מותר, וכן הני ככרות, וכן בגד של [כומרים] אינם נאסרים שאינם אלא לנוי של [כומרים], ואותן קלייצא נראה דמותר כיון שאינן אלא לנוי ואינם ממשמשין ע"ז.
<h2>דף נא.</h2>
שחט חגב, פי' כגו'[ן] שעבודתה בכך. דכולי עלמא לא בענן כעין זביחה (ע"כ). וקשה אמאי לא אמ' איפכא, ד"ע [—דכולי עלמא] בענן כעין זביחה [ע"כ].
<h2>דף נא:</h2>
אפיל' מים ומלח. נראה דאיירי דאין עבודתה בכך, דאם כן לא גרע מספת צואה.
<h2>דף נב.</h2>
מה מזבח טעון גניזה. כדאמ' (לעיל) [לקמן בע"ב] שהכנום וגנזנום.
<h2>דף נב:</h2>
כלים שנשתמשו בבית חוניו כו'. וליכ' לומ' מהכא כהן [שנשתמד] ועשה תשובה שלא יעלה לדוכן ויקרא ראשון בתורה, דהכא מיירי דווקא גבי קרבן, אבל לגבי שאר מילי בקדושתייהו קיימי.
<h2>דף נג.</h2>
שאף חבירי לא נחלקו. פי' הקונט' דא"כ במאי פליגי, דודאי אף הוי הפי' [דלא פליגי רבנן דנימא] ונ'[ראין] לשומ'[עי] מחלקותינו, [ואי] (ו)הוי תני בסיפ' ונ'[ראין] הוי משמע דנר' דברי חבירי לי וא"כ [במאי] פלי', אבל עתה דהפי' הוי דנרא' לחבירי ור' מפרש מילתייהו, א"כ אי הוה תני בסיפא ונראין לא פליגי.
<h2>דף נג:</h2>
מא(י)[ן] יהי'ב לי מעפרא כו'. פי' דצדיקים היו, אמנם אין הלכה כמותם דר' יוחנן ורי' לקיש אמרי תרויהו.
<h2>דף נד.</h2>
אונס רחמנא פטריה. וק' מ"מ יהרג ואל יעבור, ע"כ.
<h2>דף נד:</h2>
ע"ז ושביעית שני כתובים הבאין כאחד. פי' ששניהם מפקינן מפסוקים, ולמה לי ליפוק שניהם, לא צריך למוכח אלא חד מינייהו ולייתי חדא ולילף מחבירו.
<h2>דף נה.</h2>
ואעפ"י שנוטל בידו כו', ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. וקש' (תני) אמאי תני אעפ"י שנוטל בידו, כיון דתנא סיפא.
<h2>דף נה:</h2>
לא לשין עמו. לפי שמכשירין הטהרות בשעת ליש'[ה], ע"כ. אבל מוליכין פת לפלטר. וקש' לפרש"י, היה ליה [למימר] לתנור.
<h2>דף נו.</h2>
פי' משיקפה, אישפורייך בלע'.
<h2>דף נז.</h2>
ר' נתן אומ' ביד אסור. פיר' מדיד'[ה] דיד אטו שכשוך, אבל ברגל מותר דאין דרך שכשוך ברגל. ר' שמעו' מתיר בשתייה. ובגמרא פוסק דאין הלכה כר' שמעון.
<h2>דף נז:</h2>
והא וכן קתני. וק' אמאי לא משני דקאי וכן אבני שפח'[ות] גדולי' ועבדים גדולים, וי"ל דמשמ' דאכולה מילתא [קאי], ועוד כיון דידעי(נן) בטיב ע"ז לא צרי'[ך] לומ' וכן. אלא למאן דאמ' טהור מא"ל [—מאי איכא למימר]. וק' אמאי לא משני דמשום דיוקא דאבל לא בבית אצטריך, וי"ל לא בעי לאוקומי [אדיוקא]. בדוולא. לשו' דלי, בוקיטא בלע'[ז].
<h2>דף נח.</h2>
אגרדמים גוי שקדח במינקת, וקש' לפרש"י, למה לי העלה הרי כבר נגע (בשעה) [בשעת] הקדחה ונתינ'[ת] הקנה, ועוד דקדח בחבית הוה ליה לומ' ולא במינקת, ע"כ. ועל אותן בני אדם שמניחין הגוי להגביה העגלה טעונה יין מאחוריה כדי שיקלח יין יותר, ולא היה אומ' לא איסור ולא (התיר) [היתר], אעפ"י שבלא הגוי היה מקלחת קצת והוי כמ'[ו] מסייע ואין בו ממש, אבל להטות הכובא עצמה בידים פשיט' שאסור להניח לגוי לסייעו אם יש נער קטן עמו, ועוד יש (לחוץ) [לחוש] אפיל' עם גדול. רשב"ם שאל מפי רש"י אם יש לחלק בין כח (לשתי) [ושתי] כוחות ובין ג' כגון עצירת גת שלנו, והשיב רש"י שאף בג' כוחות נאסרו, ואעפ"י שיש בגת שלנו ד' כוחות המקל והגלגל והקורה והדפין שמניחין על הענבי', מ"מ יש לאסור, ויש מניחין נער קטן על הגת כשהוא עוצר, וטעות הוא בידם דמסייע אין בו ממש, מה (שהתי') [שהשיב] רש"י גלגל וקורה גבי גת ליתא, דלא הוזכר אלא בבית הבד.
<h2>דף נט:</h2>
מאי טעמא מקלא קליה. פי' הגוי שורף את היין, כיון שהוא אוסר'[ו] הוי כמ'[ו] שורפו.
<h2>דף ס.</h2>
זיקא מליא שרי. פי' לפי שהנוד סתום ועקום. חסירא אסור. לפי שמקרקש היין שבתוכו, אבל כובא אפכא, מליא אסור. לפי שמגולה ואיכא למיחש שמא יגע ביין. חסר שרי. לפי שאין שייך קרקוש בכלי גדול בשעה שנושאו, וכן הילכתא דגבי זיקא בין מליא בין חסר שרי, ואם נושא [במוט] מותר לפי שהוא רחוק מן היין, ובחביות שלנו הגוי יכול ליתן השירקלץ עליהם, אבל לא הגוי יכול ליתן הנעורת בסידקי החבית.
<h2>דף סא.</h2>
פסיק רישא. נחתך בו רישא של הדקל, שאין גדל הפירות בו.
<h2>דף סא:</h2>
הבא לקצין. פי' לזמן הקבוע. אלימא אסיפא תנא קמא. ופי' סיפא דקתני בחצר אחרת אסור אעפ"י שמפתח וחותם בידו, והאי מן דברי ת"ק ולא מדברי ר' יוחנן.
<h2>דף סב.</h2>
הואיל ותפס דמיו כע"ז. וק' היאך טעה (התנא) [המקשה] לומ' שאינו תופס, ע"כ. שכרו מות'[ר]. פי' דכי אמ'[ר] לקט לי ירק היום משמע טול הדינר בשביל טורחך, א"כ שכירות היא ואין הדינר תופס דמי שביעית, ולכך מותר דאין הדינר שנוטל טורחו מותפס בשום קדוש'[ה] אבל כי אמ' לקט לי בו ירק היום משמ' שווי של הדינ', א"כ מכר הוא ורחמנא אמ' [ויקרא כ"ה] לאכלה ולא לסחורה, א"כ נתפס הדינר בקדושה דפירות שביעית ולכך אסורים.
<h2>דף סב:</h2>
חמרין דנפיש אגרייהו. ודמי טפי לסחורה, אבל פועל אין כל כך דומה לסחורה.
<h2>דף סג.</h2>
הקדישתו מהו. פיר' ועדיין הוא בשעת ביאה.
<h2>דף סג:</h2>
שכרו לשבור ביין נסך מ(י)הו כיון דרוצה בקיומו. פרש"י רוצה בקיומן של חביות הללו שלא ישתברו עכשיו מאליהן עד שישברם הוא ויטול שכרו אסור, האי שכיר רוצה שיתקיים החבית שלא יוכל המשכיר למצא שום שכיר אלא הוא.
<h2>דף סד:</h2>
איזהו גר (ו)תושב. פי' שמצוה להחיו'[תו].
<h2>דף סה.</h2>
העבר לי ק' חביות בק' פרוטות. ושכרו אסור, פיר' אף שכירות (הבית) [שאר החביות], (וכל) [דכל] השכירות תלוי ביין נסך, כפרש"י. דשכיח למז'[בן] מאונא לאונא. פרש"י ממסע למסע, וק' א"כ אף של אותו היום לא ישא החמור שימצא בדרך לקנות, וי"ל דלאו אורח ארעא למצא אלא בסוף היום, ועוד שלא יתבטל החמר ממלאכתו כדי לקנות צרכיו.
<h2>דף סה:</h2>
מתנית', ל"ג וכן חומץ, פי' דפלוגת' היא בגמ' בין אביי ורבא, וכן ל"ג וכן היו עושין אנש' כו', והטעם לפי שבגמ' מייתי לה סייועא להשביח ולבסוף פגם, דאנשי ירושלים נותני' חומץ (דהתיר שאכל) [דהיתר לתוך] גריסי' צונן ומטמינין אותו ברמץ, ועל כרחך היה שפוגם ולכך מותר בשבת, דאי משבח היה אסור דאין טומנין בדבר המוסף הבל, לכך ל"ג במתנית', דבמתנית' לא מיירי בהשביח ולבסוף פגם.
<h2>דף סו.</h2>
חמרא עתיקא. טעמו ניכר בענבים דהענבים מתוקים יותר מיין ישן, ולכך בנותן טעם דלא הוי מין במינו. וחמרא חדתא. מתוק הוא ואין טעמו ניכר בענבי' דהן מתוקין (ולכך בנותן), וכל היכא [דאיתמר] בנותן טעם ואין טעמו ניכר הוי בס'.
<h2>דף סו:</h2>
לעיל, גוי לישר'[אל] שפיר דמי. פי' ולא חיישינן שמא יגע בו, ולא גזר' גוי לישר' אטו ישר' לגוי. כמון. קומין. הפת מותרת. לזרים. שאין בו טע'[ם] כמון אלא ריח. והק' רש"י להוי אסור מפני שהוסק באיסור מן הכמון וא"כ נהנה מן האיסור, ותיר' לא איכפת לן דאין תרומה אסור בהנאה.
<h2>דף סז.</h2>
והא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. וא"ת ק' מהכא לרבא, וי"ל דרבא מדמי לפת חמה וחבית מגופה, (והכא) [והכי] מיירי ומשמ' לפי (ה)גירס[ת] הספרי' דקאמ' והאי לדידי(ה) כפת חמה [וחבית פתוחה], דמשמ' דוקא לדידיה, אבל לרבא לא דמיא להדדי. נעשה כמ'[י] שהשביח ולבסוף פגם. הלשון קש' קצת דאדרבה וודאי משביח, [וי"ל] בלא הרתחה לא קרי ליה משביח ממש. וכן עושין בערבי שבתות. פרש"י היו מרתיחין בעל כרחו ומשביחו במקצת, וקש' כיון דמשביחו במקצת א"כ לא הוי נותן טעם לפגם, לכך פרי"ץ דאינו משבח כלל כשמרתיחו, אבל כשהוא צונן משביח עד שירתיח.
<h2>דף סז:</h2>
כל שטעמו ולא ממשו. פי' כגון חלב שנופל לתוך הקדירה או חלב שנימוח.
<h2>דף סח.</h2>
או דילמא בין בזה ובין בזה מחלוקת. וק' אי פליגי בתרתי, א"כ ר' יוחנן דאסר משביח ולבסוף פגם ושרי פגם מעיקרו כמאן סבירא ליה, וי"ל דבפוגם מעיקרו סבר כר' שמעון ובמשביח ולבסוף פגם סבר כר' מאיר. תיקו. וק' דלפי המסקנא ניח' ופשי'[ט] הבעיא, וי"ל דאורחא דתלמוד' לומ' הכי.
<h2>דף סח:</h2>
ת"ש מסיפא. ואע"ג דמצי למוכח מההיא דאייתי כבר, דקאמ' נפל של חולין ואחר כך של תרומה אסור ור' שמעון מתיר, מ"מ דרך התלמוד להאריך. ותלתא בבי למה לי. וק' אמאי לא בעי מבבא שנייה למה לי כגון דנפל של תרומה תחילה, וי"ל משום דסיום דבבא קמייתא היא, דה"ק נפל של חולין תחילה כן הדין אבל אם תרומה תחלה לא פליגי, ועי"ל דלא בעי אלא הנהו דפליגי ר' שמעון ורבנן. אלא רישא למה לי. ולא משמ'[ע] ליה דלר' שמעון צריכא, דלא הוה ליה לומ' משנה יתירא בהכי. ערלה וכלאי הכרם מצטרפין. פי' כגון שהיו פה מאתים היתר ונפלו ערלה וכלאי הכרם בתוך הני מאתים של (התיר) [היתר], ועתה אין פה כי אם לבטל האחד ולא לבטל השנים כי (אם) [אין] בו פעמ'[ים] מאתים, ועתה אם יצטרפו השנים [לא] (ו)יבטל השנים.
<h2>דף סט.</h2>
אימרטוטי. פי' נמצא (בשכר) [בחומץ] חתיכות הרבה מן השרץ ולא הוי אסור מטעם אלא משום ממש דהוי ממש בעין, וקש' היאך אנו אוכלי' הדבש כיון שיש בו רגלי זבובין דהיינו אימרטוטי, י"ל [דחשוב] עפרא בעלמא. תרומה עולה באחד ומאה. פי' ומאה של היתר ואחד של איסור, דאם נפל (ערלה) [תרומה] במאה של היתר הוי בטל, (וק' אמאי לא אמ' דערלה עולה כמ' דאמ' תרומה עולה), פי' בטיל וצריך להרים אחד מפני הפסד של כהן, ערלה וכלאי כרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים דבטלין לגמרי, דליכ' הפסיד לשום [אדם] ולא אחמור רבנן.
מתניתין, נכרי שהיה מעביר כדי יין. צ"ל דמיירי בחביות שאינן סתומות. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פי' והא לא [קא] חזי דנגע ברישא דקתני היו (נוגעים) טעונים בטהרת, ויכול ליגע ראיית הבעל דלא הויא חביות סתומות דהתם יכול להבין אם נגע.
<h2>דף ע.</h2>
כמה כיסי משתכחין בשוקא. פי' אמרו הגוים הרבה כיסים שנופלים מן הישראלים, ואין כולן יודעים הא דר' יצחק. כמאן כר' אלעזר. אבל משום רוב גנבי נינהו ליכא היתר אלא בפומבדית' דווקא שהיו רמא'[ים] כדאמ' בעלמא [חולין קכ"ז ע"א] פומבדיתא אלוייך אשני אושפיזך. כמאן כר' אלעזר. אע"ג דלא [ידעינן] גוי אי על אי לא על, ומשום הכי (שני) [שרי], דשני ליה ספק (ספיקה) ביאה מביאה ודאי וספק מגע. כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא. ואיכ' ספק ספיק' ובהא אפיל' רבנן מודים, דכי פליגי רבנן עליה דר' אלעזר היכא דמליא שדה זו טומאה, דאי על לא אפשר דלא האהיל, דליכא (חד) אלא חד ספק, וק' למ'[ורי] אבי היאך פליג (ד)ר' אליעז' כיון דליכא אלא חד ספק.
<h2>דף ע:</h2>
שאני התם כיון דנתפס עליו כגנב. פרש"י אבל בחצר חלוקה לא יהא נתפס כגנב כיון דכחצר אחד דמי, וק' לי כיון דלא נתפס כגנב אמאי אמרינן דבגוי [אינו] עושה יין נסך.
פתוחות אסורות. ומשמ'[ע] אפיל' טובא פתוח דבולשת לחפוש בא ולאכול ולשתות, אבל פולמוסא לא שייך לומ' הכי דלא בא (על) אלא לגבות ארנונא.
<h2>דף עא.</h2>
פול. כמ' עול.
<h2>דף עא:</h2>
ואי ס"ד משיכ'[ה] קונה אמאי יחזיר. וקש' מאי אית לך למימ' משיכה אינה קונה, אמאי יוליך הנאה לים המלח. ואין נתן להשבון. פי' אין צריך להשיב כי הישראל מחל ליה.
<h2>דף עב.</h2>
משך הימנו חמריו ופועליו. (ושמעין) [ושמעתין] עשה משיכה מהחמרים. משקה טופח. פי' יש קילוח משקה טופח המחברם.
<h2>דף עב:</h2>
בגוי המערה. פי' לא תוקמיה בישר'[אל] ובבור יין נסך, אלא מיירי דיש בבור יין היתר והא דאסור הוי משום כחו של גוי, וקשי' מה בין כחו לנצוק, וי"ל נצוק הוי כשיש יין היתר בכלי למעלה ויין נסך בכלי תחתון ונצוק חבור כפרש"י, וכחו הוי כשמערה מכלי היתר לכלי היתר ואסור משו' כחו, וק' והא לעיל [נ"ח ע"ב] בההיא דמוריק אורוקי פי' אפכא, והכא פסק כרב ששת, וי"ל לעיל פסק דהקילוח אסור, והכא מה שבכלי עליון.
<h2>דף עג.</h2>
ראשון ראשון בטיל. מה דפרש"י אינו נראה, דאף בשתייה מותר לפי המסקנא דשמעתי', ודוקא קילוח (חבירו) [חבית] אבל קילוח דגיגית לא. מצא מין במינו וניעור. (ל"ג) [ל"מ — לא מפרשינן] וננער, פי' היין היה ננער מתורתו ראשון, שהיה בראשון מותר ועתה אסור, דא"כ הוה [ליה] לומ' ננער.
<h2>דף עג:</h2>
הגדילו באיסור. פרש"י וכ"ש אם נפלו המים לבסוף, וק"ל כיון דדרש ומייתי ראי' מר' יוחנן, א"כ הוה ליה לומ' דאם נפל המים בתחלה בדר' יוחנן, והתוספות מקשינן (מאד) [עוד] ומשנים הפירוש. שני כוסות כו' עד שהמים רבים ומבטלין אותו. וק' למה ליה לומ' סלק את מינו דהיינו (המים) [היין], גם (את) מינו שהוא חולין יסייע לבטליה, ואומ' ר"ת דתרומה במינו במשהו כמ'[ו] טבל, והא דאמ' בכולי תלמוד' [לעיל ס"ט ע"א] תרומ' עולה בק"א היינו בדבר יבש, אבל בדבר לח כגון הכא הוי במשהו כמ'[ו] טבל. כהתירו כך איסורו. וק' ולימא טעמ'[א] משום דטבל הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, ע"כ. ופסק הכי דטבל אוסר במשהו, וקודם שיפריש חלה הוי טבל ואוסר במשהו, וכן למי שימנה בשום דבר בטעם שפירשתי.
<h2>דף עד.</h2>
תרתי אית ליה דבר שבמניין ואיסורי הנאה. וקש' והא קתני במתניתין יין נסך וא"כ לא הוי דבר שבמנין, וי"ל דאיירי מתניתין יין נסך שבחביות וחביות הוי דבר שבמני', וע"ק א"כ פליג לרשב"ג דקאמ' רשב"ג במתניתי' חוץ מדמי יין נסך שבו, ואמ' בגמרא לא שנו אלא חבית בחבית, והתם פרש"י דחבית בחבית סגי להשליך אם נתערב בשאר חביות, להשליך האחד והשאר הוי מותר, והכא פי' ד[ב]אלף לא בטיל מדמוקי לה למתניתי' הכי, י"ל הא דמתנית' דאסר אפילו באלף היינו למכור כל חבית וחבית בפני עצמו, והא דרבן שב"ג מיירי למכור כל החביות ביחד, התם סגי להשליך האיסו'[ר] והשאר מותר.
<h2>דף עד:</h2>
אבל דרך בה בהדחה סגי לה. וק' והתניא לקמן ושל עץ ושל אבן מנגבן והן טהורין, (והלא) [ובלא] מזופפין מדקתני בסיפא ואם היו מזופפין אסורין, ומוקי לה לבריתא נמי (בלא) [ב]דרך בה. נעוה ארתחו. פי' גת, מיירי בגת של עץ ואבן מזופפין ושדרך בה, דאי לאו הכי בניגוב סגי ליה כדאמרינ' לעיל של עץ ושל אבן ינגב אפילו של גת גוי, ואילו גת שדרך בה ישר'[אל] תחלה ונגע בו (ישר') [גוי], סגי בהדחה כדלעיל.
פסק כשמולגין התרנגולין שלא ישימו בכלי שהוחמו המים בו דהוא כלי ראשון וכלי ראשון מבשל ומבשל הדם, אבל יוכלו לשים התרנגולין בכלי אחר ולשפוך מן המים שבכלי על התרנגולין ולמולגן דכיון דהוי כלי שני מותר, ואם מלגו תרנגולין בכלי שני ויש ביניהם תרנגול טריפה ונמצא התרנגול טריפה וישליכנו והשאר מותרים, ונחלקו ר"ת ורשב"ם אם יכול לערו'[ת] מן המים שבכלי ראשון על התרנגולין, אם הוי עירוי ככלי ראשון או ככלי שיני, והק' רבינו חיים כהן א"כ דכלי שיני לא בלע ולא מבשל, א"כ למה נהגו לרחוץ צוארי תרנגולין לאחר שחיטה כשרו'[צה] למולג(י)ן, והלא כלי שיני אינו בולע, ולמה רוחצין.
<h2>דף עה.</h2>
גורגי דארמאי. פי' עקלים שסבי'[ב] התפוח של ענבים. עדשים. הוא עיקר הגת שקור'[ין] מיטא, ואע"ג דתנא לעיל ושל אבן ושל עץ ינגב, פליגא, והך ברית' דקתני מדיחן הוא עיקר מדמייתי מיניה ראייה לעקלים, ועל זה תימה דאטו משו'[ם] דהילכת' כבריית' בחד מילתא הלכה כמותו בשאר דברים שברית' חולקת עליו, ועוד י"ל [הא] דקתני מנגבן היינו הגת של (חרס) [גוי] דחמירי טפי, והא דקתני עדשים מדיחים בשל ישר'[אל]. עדשים מדיחין. פר"ת דעדשים לא[ו] הינ'[ו] גת כדפיר' הקונטר'.
<h2>דף עה:</h2>
דכיתנא מיישנן. אומ'[ר] ר"ת דכל המפות והסדינים שלנו ששראן ביין נסך אין צריכין ליישנן, כי אם הנהו דקאמ'[ר] תלמודא. השפוד והאסכלא מלבנה באור. וה"ה נמי סכין של גוים כדאמ' בתוספות, ובבית ר' נוהג לסכין ישנים של גוים ליבון, והר"ר (יוחנן) [אלחנן] פי' בירושלמי בעניין אחר, אבל בסכין (של) גדולים צריכה ליבון כעין סכינים שלנו שמשתמשין בה רותח ופעמים על ידי האור, וסכין קטן שלנו כעין קניביט שלנו שקטון כל כך שידוע שלא נשתמשו בה [אלא] צונן, ועו' פירשו תוספות דסכין קטנה שאין בה גומות שקורין אשקויי"ש ואז מהניא שיפה או נעיצה בקרקע, אבל סכינים גדולים שיש בה גומות לא מהניא נעיצה ושיפה, ובסכינים חדשים סגי בטבילה. מים שהנדה טובלת בהם. וק' והא לכלים [לא] בענן מ' סאה דרביעית חזו להטביל מחטין וצנורות דאורייתא, ושמ'[עתי] מרבינו תם דטבילת כלי(ם) מדין חדוש היא ולכך צריך מ' סאה דאורי' והר"ר אלחנן פי' דלכלים שאין יכולי' ליכנס ברביעית צריכי' מ' סאה. וכדברי שניהם להחמיר. פי' מאן דאמ'[ר] [כ]תחילת'[ו] יש חומרא שאם נטמא צריך שבירה, ולמאן דאמ'[ר] כסופו צריך טבילה. פסק, דמאני דקוניא דחרסא, חפאן מאבראי מעופרת לא בעי טבילה, אבל מגואי הכל מודים דבעי טבילה. והילכת' דלינת לילה פוגם (וכן) [וי"א] מעת לעת. והא דאנן מצרי' טבילה, גזירת המלך היא דכת' [במדבר ל"א] וטהר. וק' לר' למה נהוג העולם לתת הכלים אחר הגעלתן לתוך מים צונן מיד, וכן היורה מיד אחר הגעלתה מיד נותנין בהן צוננין, ע"כ.
<h2>דף עו.</h2>
לא צריכא דכי מבשל חטאת האידנא הדר מבשל שלמים. פי' וכן למחר אז עבר זמן שלמים וחטאת, א"כ מיד אחר (שלמי') [חטאת] יבשל עוד שלמים, וק' והא בכולה קדיר'[ה] שלימה משערינן ואיך יבטל בששים והא ליכא משל מים ס', וי"ל דלא אמרינן בכולה קדירה משערינן אלא היכ' שהקדירה תדירה באיסור ואין ידוע לנו מה בלעה, אבל הכא כיון דידע השיעור הבליעה אין [משערין בכולה].
